כותרות TheMarker >
    ';

    היום שהיה

    בלוג אינפורמטיבי בעיקר, מבחר נושאים מכל העולם, וגם קצת מפרי עטי..

    0

    אהבה בלונדינית

    13 תגובות   יום רביעי, 5/8/15, 15:53

    כאחת בהירת שיער ועינים, תמיד הייתה לי  משיכה נלהבת ל`מורוצ`וס`, לזכרים שחומים בעלי שיער שחור, עיניים כהות ועור בצבע קפה הפוך. במחוזות הארגנטינאים זה הגבר בעל המראה הלטיני או הצועני.
     
    אבל, נדמה שהאהבות החשובות בחיי היו בהירים, בלונדיניים ובעלי עיניים כחולות. בערך כמוני.
    גם היום, החבר שלי הוא בעל מראה בהיר. 
     
    בפעם הראשונה שהבנתי שהולכים לשבור לי את הלב, הייתי בת 9. באותה תקופה עברתי לגור עם סבתא. לראשונה כשראיתי אותו היה בחנות כלי כתיבה, הוא קנה מפה.
    הוא לבש מדים כחולים של איזה בית ספר פרטי, היו לו עיניים כחולות ושיער בלונדיני. נפלו לו כמה מטבעות מהכיס ועזרתי לו להרים אותם. הוא אפילו לא הביט בי, גם לא אמר לי תודה.
    כך החלה הקריירה הפרועה שלי לכיבוש לבו של הבלונדיני היהיר. היא הייתה מרתונית, כי היא נמשכה עד אמצע גיל ההתבגרות.
     
    הוא היה שכן שלנו, שני בניינים מהבית של סבתא. הייתי ילדה שמנמונת עם רגשי נחיתות והוא היה הג`סטין ביבר של השכונה. לא הייתה ילדה אחת שלא כתבה את שמו ביומן האישי שלה. וכך עברו מספר חודשים, בלי כיבוש ובלי עצב, הפכתי להיות עוד גרופית מהשורה במועדון המעריצות ללא תנאי.
      
    ''
    יומולדת 9
     
    ואז הגיע החופש הגדול. הייתי כמעט בת 10. הילדים ה`קולים` בשכונה החליטו להקים קבוצת כדורעף, כל  יום אחר הצהרים התאספו ברחוב צדדי שהיה בו מגרש אדמה ריק ושיחקו שם עד שעת ארוחת הערב. לא רק הייתי שמנמונת, הייתי גם נמוכה לגילי, כך שגובהי היה כמעט כרוחבי, אך התעליתי על ההשפלה הנצחית, רכבתי על אופני, עברתי על יד הקבוצה כאילו במקרה הגעתי לשם ובלי הרבה דיבורים התנדבתי להצטרף למשחק. העיקר להיות על ידו.
     
    כצפוי, הייתי אסון כשחקנית כדורעף, אך מאותו רגע הפכתי לאחת מהחבר`ה ונפתח לפני קיץ ארוך שבו הגיבור הבלתי מעורער של כל הפעילויות היה הבלונדיני של חלומותי.
     
    כמובן שהבלונדי המשיך להתעלם ממני בעקשנות ראויה להערצה. תמיד הייתה אחת יפה יותר, רזה יותר, מושכת יותר. מישהי שצחק איתה, הזמין לגלידה ועוד. זה נגמר תמיד בבכי. וכך המשכתי לטפח את ניצני המזוכיזם שלי.
    כשנשאלתי ע"י סבתא למה אני מבואסת ובוכה, תמיד עניתי לה בהרמת כתף, אך היא תמיד ידעה, הייתה מתקרבת אלי, מוחה את דמעותי ואומרת לי: "נואי, אף אחד לא שווה את הדמעות שלך, הנה, קחי סוכריה". תמיד היה לה בכיס שמלתה הפרחונית הפתעות קטנות כדי להמתיק רגעי משבר אלו.
     
    ואז החלה שנת הלימודים החדשה. התבגרתי בשנה. בכיתה החדשה הכרתי את רוברטו. הוא ביקש להיות *החבר* שלי. הסכמתי. זה עשה טוב לאגו הצעיר שלי, כי היו ילדות יפות ורזות ממני שעדיין לא הציעו להן חברות. וככה הסתובבתי עם רוברטו כטווס גאה. הוא היה הילד המושלם. תלמיד טוב, למד לנגן בגיטרה, אתלט מצטיין ובעיקר התנהג כג`נטלמן. החלום של כל ילדה ביסודי. אך עם האוכל מגיע התיאבון.
     
    אמנם הייתי החברה של רוברטו, אך ילד אחר בשם אנדרס מצא חן בעיני. הוא הצחיק אותי המון. החבר שלי היה קשוב מאוד, היה קונה לי צמידים מפלסטיק, מביא לי פרחים מהגינה הציבורית, כתב לי מכתבים, שירים. הוא היה ממש מאוהב. אבל אני נמשכתי לאנדרס כי הוא תמיד שעשע אותי מאוד.
     
    באיזה יומולדת שהוזמנה כל הכיתה אני ואנדרס רקדנו סלאו אחד. רוברטו הלך לחדר וכולם הלכו אחריו לנחם אותו. באותו לילה הטלפון בבית של סבתא צלצל ב-10.30 בלילה, בצד השני של השפורפרת צרחה אמו של רוברטו, מבקשת מסבתא שלי הסברים, איך העזתי לרקוד עם ילד אחר ובכך השפלתי את התינוק שלה. שרוברטו לא מפסיק לבכות ובלה בלה בלה.
    סבתא שלי לא הבינה אם מדובר בבדיחה או לא, היינו בכיתה ה`! בצורה `עדינה` סבתא אמרה ש"הם ילדים" ושהיא כבר תדבר איתי.
     
    והשיחה היתה כזו:
     "נואי, את רקדת עם אנדרס?" מופתע
    "כן נטי" (לא קראתי לה סבתא, אלא נטי, קיצור של נטליה. צוחק
     "למה? הרי רוברטו הוא החבר שלך.."  הסנני
    "כי אנדרס מצחיק אותי.." מגניב
    "אה, טוב.. אם ככה את מרגישה, בסדר". נשיקה
     
    ביום שני בכיתה, השולחן שלי היה מלא במכתבים. בכולם היה כתוב: "נואי, למה עשית לי את זה? למה רקדת איתו? אני אוהב אותך" וכו`.
    מצב הרוח שלי היה מחורבן לגמרי והיה לי פרצוף של תחת ממש, בגלל זה, כאשר המורה פתאום אמרה לי "נואי, את רקדת עם אנדרס ולא עם רוברטו, למה?" התפרצתי ועניתי:
    "כי אני לא הבובה של אף אחד! כי אני עושה מה שאני רוצה!" ככה, בגיל 10. וזה היה באמת מקומם, כי חברות בין ילדים באותה תקופה היתה נחלת הכלל ולא הפרט. כולם דחפו את האף שלהם.
     
    המורה לא ידעה אם לצחוק או לבכות ובזמן שהכנסתי את הספרים בחזרה לילקוט שלי, בלי להביט בה, ביקשה ממני להיות ילדה טובה.
     
    חתכתי עם רוברטו והפכתי לחברה של אנדרס. אבל עזבתי את אנדרס לאחר מכן בגלל שכסס צפורנים והידיים שלו היו תמיד מלוכלכות, זה הגעיל אותי.
     
    רוברטו לעולם לא סלח לי מה שעשיתי לו. לפחות עד שעליתי ארצה.
     
    מספר חודשים לאחר מכן שוב ערגתי לאהבתי הראשונה. הבלונדיני. הספקתי ללמוד שנתיים בחטיבה באותו בית ספר של הבלונדי. לפעמים הוא חיכה לי ביציאה וחזרנו ביחד לשכונה ברגל, חתיכת דרך. רגעי אושר קטנים עבורי. לפעמים נפגשנו במקרה באותה תחנת אוטובוס ונסענו ביחד, עוברים על החומר הנלמד במהלך הנסיעה. אך הבלונדיני לא היה מודע לטכניקה שיישמתי באופן מושלם.
     
    כל בוקר חיכיתי לו כורעת מתחת לחלון הבית, הילקוט עלי ומטבעות מוכנים לנסיעה. מציצה מאחורי הוילון בסלון, עד שרואה אותו הולך ליעד בית הספר. הייתי סופרת עד 10, סוגרת את הדלת בטריקת דלת (וברקע מהדהד קולה של סבתא "נואי! שוב את טורקת דלתות!") ורצה כרוח הסערה לתחנת האוטובוס.
    הייתי מופיעה בפרצוף מוסח, כאילו ברגע האחרון החלטתי לנסוע ולא ללכת ברגל. כמובן שהבלונדיני לא היה מודע לאסטרטגיות שלי.
     
    וכך הפכתי לידידה הנצחית וסבלתי בשקט בכל פעם שהוא יבב שהג`ינג`ית שנדלק עליה לא שמה עליו קצוץ.
     
    ואז, יום אחד החלטתי שצריך לתת גז או לוותר. הלכנו ביחד להופעה של להקה ששנינו אהבנו. משהו במחתרת. שירי מחאה נגד הדיקטטורה וגם על מהפכות אהבה. תערובת כזו פרוזאית.
    ואז באחד משירי האהבה שהחל במילים "אתה שוב לוכד אותי..", סוף סוף העזתי. באפלת האולם, בלי להביט בפניו, מתחתי את אצבעותי ותפסתי את ידו. שמעתי את כל השיר עד סופו בלי לשחרר את ידו, עם המפרקים לבנים מרוב שלחצתי ועם הלסת נוקשה מרוב מתח. לא חזרתי להביט בו וגם הוא לא הביט בי. הוא שחרר את ידי כדי למחוא כפיים ומעולם לא הזכיר את הנושא.
     
    זמן קצר לאחר מכן סבתא החליטה לעלות לישראל, אני חזרתי לבית של אמא בשכונה רחוקה מאוד מזו של סבתא וכך הבלונדיני נעלם מחיי.
     
    וכאשר הייתי בת 16 ומשהו, לאחר תקופה לא קלה בחיי, כמה חודשים לפני שעליתי ארצה בעקבות סבתא, הכל התהפך בצורה דרמטית.
    פגשתי אותו במשרד הפנים כאשר הלכתי להוציא דרכון ואישור יציאה מהארץ. הייתי עם אמי וחמקתי ממנה כדי לקשקש כמה מילים איתו. ישר הרגשתי פרפרים בבטן, זה בכלל לא נעלם.
    ובכלל, הוא הפך ליותר מושך והורס בעיני.
    קבענו להפגש בלילה, ללכת לשתות משהו. לא היה גבול לאושר שלי, למרות שלא ציפיתי לשום התקדמות רומנטית.
     
    ואז, כאשר התקרבתי למקום שקבענו, ראיתי אותו מתקרב לקראתי, בצעדים האחרונים הוא כבר רץ וישר התנפל עלי בחיבוק אדיר. שניות לאחר מכן נישק אותי נשיקה ארוכה. אני יכולה להגיד בודאות שזו הנשיקה הרומנטית הראשונה (כי באמת אחרי הקטע של רוברטו הייתי ילדה טובה). נשיקה שחיכיתי מגיל 9!
    זה היה מטלטל כי לא ציפיתי לזה ולא ידעתי איך לעכל את זה. וגם לא ידעתי להתנשק! הסמקתי מאוד כנראה כי הרגשתי את הלחיים שלי לוהטים מחום.
     
    הרומן נעורים הזה נמשך עד שעליתי ארצה. כמעט לא דיברנו על הילדות שלנו, התמקדנו בהווה, והעלינו פה ושם אנקדוטות שזכרנו, אבל פעם שאלתי אותו למה לא שם עלי והתעלם ממני בשנים ההן, שבטח ידע שהוא מוצא חן בעיניי. האם זה היה בגלל שהייתי ילדה שמנמונת? אז הוא אמר משהו שהפתיע אותי. שבתור ילד הוא קצת פחד ממני. שהייתי קצת מוזרה בעיניו. אבל שטויות של ילדים, הרגיע אותי.
     
    שבוע לפני שטסתי לארץ היה קשה מנשוא. עמדתי להיקרע מאהבתי הראשונה. מצד אחד רציתי לבנות חיים חדשים בארץ חדשה ולהיות קרובה לסבתא. מצד שני, אהובי, זה, ששנים חיכיתי לו, סוף סוף הוא איתי.
    אבל הייתי די בוגרת כדי להבין שאהבות חולפות ועתיד יותר טוב מחכה לי מעבר לים. ובכאב לב גדול והרבה עצב ידעתי שזה סוף הסיפור שלנו.
     
    הוא לא ידע כלום על ישראל, למרות שאמו הייתה יהודיה, הוריו אימצו אורח חיים נוצרי, בגלל אביו.
    סיפרתי לו קצת על המדינה שלנו, שאני רוצה לחיות בארץ היהודים, שאולי אלך לקיבוץ, ועל השפה העברית ואפילו כתבנו ביחד את האלפבית שהתחלתי לתרגל שם.
     
    לילה לפני טיסתי לארץ, הוא הביא לי במתנה מגן דוד מזהב עם שרשרת. וקלטת שירים שביניהם השיר ששמענו אז כשתפסתי לו את היד (למרות שלא דיברנו על זה אף פעם) ועוד שיר אחד ישן מאוד, שהתאים להפליא לסיטואציה שעברנו באותם הימים ושבעקבותיו הביא לי את המגן דוד וגם אני הבאתי לו מגן דוד עבורו.
    לשמחתי מצאתי את השיר ביוטיוב והעלתי אותו וגם תרגמתי אותו.
     
    הפרידה היתה כואבת מאוד, ידעתי שדרכנו נפרדות לעד וגם סיכמנו להמנע ממכתבים כדי להתגבר מהר על המשבר ושכל אחד יוכל להמשיך בחייו.
    אפילו עכשיו מרגיש לי קצת צביטה בלב.
    וכשהמטוס המריא, החזקתי בתוך ידי את מגן הדוד חזק מאוד, כל כך חזק כמו באותו לילה שהעזתי והחזקתי את ידו.
    כמובן שאני עדיין שומרת אותו.
     
    אך מנפלאות הקדמה. לפני כמה שנים, כאשר חיפשתי בפייסבוק את המורה לדרמה אנה, מצאתי אותו בין עוד חברים לכיתה ושל החטיבה.
    פטפטנו וסיפרנו קצת על חיינו. התרגשנו ברמות. הוא שלח לי תמונה עדכנית. יש לו אותן עיניים כחולות מדהימות, אותו חיוך זחוח, חוש הומור חמוץ שלא ניתן לעמוד בפניו ובת יפהפיה. הוא גרוש, וחי עם מישהי. מדי פעם אנחנו מקשקשים ועוד לא העזנו לדבר במצלמה. שנינו בזוגיות מאושרת ונראה לי מיותר להעמיק מעבר למה שיש לנו. חברות נפלאה.

    וכן, הוא סיפר לי שעדיין גם הוא מחזיק במגן דוד שנתתי לו.
     
    ''
    כוכב מגן דוד (מילים ומוזיקה, חואן באו)
     
    אני יודע שעבור אהבתנו הגיע הקץ,
    כבר לא עוזרות המילים
    את צריכה לעזוב, רחוק מאוד ממני
    בחזרה למולדתך.
     
    למרות שגורלי היה למצוא את אהבתך
    בעינייך מנצנצת הנוסטלגיה,
    של התעוררות אחרת, של תחיה אחרת
    תחת שמי ישראל..
     
    התרחקה ממני בשעת בין ערביים
    בנשיקה עדינה
    וכשאמרה שלום, לפני שעזבה
    מסרה לי את כוכב מגן דוד שלה.
     
    כדי לא לשכוח את דרך מבטה,
    אלך לחיות קרוב לים,
    כדי לא לשכוח את לילותיה לצידי,
    אשא תמיד את כוכב מגן דוד.
     
    למרות שגורלי היה למצוא את אהבתך
    בעינייך מנצנצת הנוסטלגיה,
    של התעוררות אחרת, של תחיה אחרת
    תחת שמי ישראל..

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/10/15 18:43:
      סיפור נפלא. שווה לכתוב לו תסריט
        11/8/15 09:18:
      מקסים.
        6/8/15 17:06:

      צטט: קול קוראת 2015-08-05 18:39:35

       

      תודה קוראת! 

       

      את צודקת, אהבות ישנות צריך להניח מאחור, אבל נו, לפעמים הן לא מניחות לנו :)

      בהקשר לסיפור של המגן דוד של אמך, אני מניחה שזה היה מאוד מלחיץ! אני מניחה שהיום המצב עוד יותר קיצוני, במיוחד בצרפת..

        6/8/15 15:13:

      צטט: bonbonyetta 2015-08-06 10:24:47

      * קסם של סיפור, קראתי אותו בנשימה אחת. ואני אף פעם לא אוהבת במיוחד סיפורים, בטח לא ארוכים. זה כן.
      --------------------------------------------
      תודה יקרה, זה מאוד מחמיא לי, כבוד גדול! שמחה מאוד שאהבת :)
        6/8/15 15:12:

      צטט: א ח א ב 2015-08-06 10:36:42

      כי אני עושה מה שאני רוצה!...בת 10 :)
      ----------------------------------------------------
      ועדיין! שמחה שאהבת :)
        6/8/15 15:10:

      צטט: תודנה 2015-08-06 12:06:25

      מדהים!! אם בגיל 10 היה לך את הפלפל והחוכמה הזו - אין ספק שהחיים שלך מעניינים. מאוד מעניינים :)

      --------

      תודה תודנה! :)

      נכון, ואני אומרת זאת בצניעות, החיים שלי מאוד מעניינים, אבל זה גם בזכות האנשים המקיפים אותי.
      המשך יום מקסים. חיוך
        6/8/15 15:08:

      צטט: ד ר ו ר 2015-08-06 12:16:42

      בשביל כאלה יש את הקפה..

      בדיוק בשביל זה :)
        6/8/15 12:16:
      בשביל כאלה יש את הקפה..
        6/8/15 12:06:
      מדהים!! אם בגיל 10 היה לך את הפלפל והחוכמה הזו - אין ספק שהחיים שלך מעניינים. מאוד מעניינים :)
        6/8/15 10:36:
      כי אני עושה מה שאני רוצה!...בת 10 :)
        6/8/15 10:24:
      * קסם של סיפור, קראתי אותו בנשימה אחת. ואני אף פעם לא אוהבת במיוחד סיפורים, בטח לא ארוכים. זה כן.
        5/8/15 18:41:

      שכחתי לצרף את הוידאו שציטטתי מקודם את השורה מהשיר שלו, אז הנה :

      (אושיק לוי -כמו בסרט, מלים: זאב טנא, לחן: יהודית רביץ)

      ''

        5/8/15 18:39:

       

      " זוכרת איך היינו שם יחד ? כמו בסרט :) " 

      מה יש לומר, נואי ? סיפור מהסרטים להשיג ככה את מושא תשוקותייך ולממש את הפנטזיה - - -  אבל האמת היא שהסוף קצת קלקל לי : אני לא אוהבת שחוזרים להיות בקשר של "חברים טובים"  עם אהבות ישנות. מאהב ישן ואהוב מקומו בעבר, בנוסטלגיה, עם המגן דויד למזכרת ותו לא. הרסת לי את הרומנטיקה עם הסוף הריאליסטי הזה של חידוש הקשר.. חבל :(

       

      בכל אופן, אגב מגן דויד, יש לי אנקדוטה לשתף : 

      לפני שנסעתי ללמוד בצרפת, אמא שלי ציידה אותי בכסף ושלחה אותי למלא את מצוותה ולקנות לי (בארץ) תליון של מגן דויד לפי טעמי האישי. היא ידעה שאני בעייתית בטעם הייחודי שלי ולכן העדיפה שאבחר בעצמי את המתנה ממנהבמקום שהיא תקנה, והיא ביקשה שאעשה את זה בשבילה כדי שזה ישמור עליי בחו"ל. (אני לא מאמינה בזה, אבל היא כן). מאחר שזו היתה משאלתה - עשיתי כן ובחרתי לי מגן דויד עדין מזהב לבן משובץ אבנים קטנות ושרשרת עדינה תואמת. כשהגעתי לצרפת, הסתובבתי עם השרשרת לפי הוראותיה כל הזמן מבלי להסירה מעלי, אבל אחרי שאנשים החלו להעיר הערות התחלתי להגיש שזה מסכן אותי. זה התחיל כאשר מישהי זרה פנתה אלי והחמיאה לי ברכבת התחתית שזה "כוכב " יפה בהתפעלות (היא לא זיהתה שזה סמל יהודי ולא קישרה את הצורה למגן דויד אלא לכוכב, מן הסתם כי היתה נוצריה. והיא אפילו התעניינה איפה אפשר לקנות כזה בעיר ובאיזה חנות מצאתי את הכוכב הסימפטי.. מצחיק :) התחמקתי ואמרתי לה שזה לא מצרפת ושקניתי בחו"ל.. אחרי כן היו אנשים שסתם התחילו לדבר איתי ברחוב פתאום בעברית רק משום שקלטו את המגן דויד וזיהו שאני יהודיה לפי הסמל המפורסם, כמו איתות כזה שמסמן אותי כיהודיה.. חלק פנו אלי גם בצרפתית ולא בעברית כי הם היו יהודים ולא ישראלים, והבנתי כמה שזה משמעותי כסימן היכר לזיהוי הדת היהודית שלי וזה הלחיץ אותי כי הרגשתי שזה מסכן את הביטחון שלי במקום המטרה המקורית שאמי האמינה בה, כלומר במקום לשמור עלי זה להיפך - סיכן אותי ואת הבטיחות שלי.. היו גם סתם אנשים שנעצו בי מבטים עויינים כשהעיניים שלהם נחו על המגן דויד של השרשרת והם קלטו שאני יהודיה והרגשתי חשופה ופגיעה מולם. למרות שהוא מאד קטן ועדין, בכל זאת הרגשתי שאני בולטת בשטח איתו ולכן לא היתה לי ברירה כי לא הייתי שקטה והחלטתי כעבור חודש להפסיק לענוד אותו בחו"ל למעט מקרים מיוחדים שבהם הייתי בחברת יהודים או ישראלים שהכרתי בעיר. סיפרתי לאמי בטלפון כי היא שאלה אותי כל שיחה אם אני עדיין עונדת המגן דויד (אמא שלי אישה מאמינה) ולא רציתי להסתיר ממנה או לשקר אז הסברתי לה את הסיבה והיא הפצירה בי לענוד אותה מתחת לבגדים, בצנעה אבל סירבתי.  שמרתי אותה עד היום כי זו מתנה מאמא ויש לה ערך רגשי עבורי, אבל אני כמעט לא עונדת את השרשרת הזו - למעשה מאז שחזרתי מצרפת לא חושבת שענדתי אותה אפילו לא פעם אחת :)   

      ארכיון

      פרופיל

      מיסיס הייד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין