גדלה לי שיערה לבנה.

(אתם עדיין פה?)

בין השיער החום והשופע, המבריק והבריא מטבעו, יצאה שערה בצבע הזיקנה. לבן אומר לי: "נגמר לנו הצבע, יצאנו לפנסייה. לכי חפשי". אז באמת יצאתי לחיפושים. בעיקר שאין לי את מי לשאול (או שיש ואני לא יודעת). הרצתי בגוגל "שיער לבן בגיל צעיר" והגעתי לכתבה מתוך "הארץ", שעסקה בשיער לבן אצל נשים. התראיינו כמה נשים מצליחות כל אחת בתחומה, על ההחלטה שלא לכסות את השיער הלבן בצבע כלשהו. זאת אומרת, מסתבר, להתעלם מהמוסכמות הנוגעות בדבר, שלא היה לי מושג על קיומן לפני שהתחלתי להתעניין בנושא.

באמת לא שמתי לב שאין כמעט נשים מבוגרות בעלות שיער שיבה. (שיבה זאת מילה כל כך מאיימת, בעיקר כשאת בת 21). כלומר, כמה גברים עם שיער לבן יוצא לנו לראות, וכמה נשים? כמעט שאין כאלו. כמובן שזה קשור במילה "שיבה". הרי, גבר מזדקן יכול להיות שרמנטי. גבר לא מאבד את הסקס-אפיל שלו כאשר הוא נעשה מבוגר. יותר מזה, יש שטוענות, שדווקא הזיקנה (וכל מה שנלווה אליה) מעלה אצל גברים את רמת האטרטקטיביות.

אני לא אשאל "אז איך קרה שדווקא אצל נשים זה לא סקסי", זה יהיה מטופש, כי הרי כמעט כל דבר ש"אנחנו" מפרגנות לו "אצליהם" לא היינו רוצות "אצלינו". יתכן, וזו רק אחת מהסיבות, שמדובר ברגישות הנשית, וכל הרצון הטוב הזה. נניח ואנחנו לא נרצה להיות שמנות (רק נניח), אנחנו "נרשה" לגבר להיות שמן. כי אם הוא שמן, אנחנו נבין אותו. נבין את השמנUת שבו. נדע שזה מצב הגיוני, אולי אפילו נרחם עליו. אבל אנחנו? מממה פתאום. לנו אסור. אנחנו צריכות להיזהר, להישמר. כי מה שטבעי לנו, הגיוני שיקרה אצליהם, אבל אסור שיקרה לנו.

אז למה בעצם קורה שנשים צובעות יותר? כי לבן זה מוזנח. לבן זה "אין לי כסף לשלם לספר". לבן זה- אני לא פורייה. לבן זה אני זקנה בלה. ומצד שני, לבן יכול להיות- אני חזקה. יש לי מספיק ביטחון במי שאני, ואין לי חובת הוכחה. אני מתנגדת לתכתיבי החברה. אני לא צעירה, אבל לא בהכרח זקנה.  

עד שכל הראש שלי ילבין, אני מנסה להתרגל לרעיון. חשבתי שאפילו פעם זה יוכל למצוא חן בעייני. אולי (עד שזה יקרה), זה ימצא חן לא רק בעייני, אלא בעייני עוד כמה אנשים טובים. אבל את האמת? זה לא כל כך משנה.