רוח נעימה ליטפה את פניה של גילה. היא לא ידעה מהיכן שאבה את כוחותיה.
בבוקר היא התקשתה להזיז את הרגליים והנה היא עברה כבר ארבע רחובות.
האנשים ברחוב הסתכלו בתדהמה מה יש לאתיופי לרוץ ולצעוק על הזקנה המתרחקת עם אופניו...
כשהבחין המישלוחן בניידת המשטרה חולפת על פניהם, הוא רץ בכל כוחותיו, הדביק את
הניידת וכשהוא חסר אויר, סיפר לשוטר שהזקנה גונבת את אופניו.
- "כזה סיפור עוד לא שמעתי, ממתי זקנות גונבות אופניים" ? צחק השוטר.
- "איזו סיבה יש לי להמציא כזה סיפור ?
"היא החליטה שהאופניים של הבן שלה" ואני אומר לך שזו גנבת האופניים של כל האיזור, מול העיניים שלך מתבצעת גניבה ואתה לא תעשה כלום ?".
הצחוק נעלם. השוטר הרים את עיניו, מופתע מהשאלה הישירה, בחן את פניו של אלירן וסימן לו להיכנס לניידת.
הניידת התקרבה בנסיעה איטית לגילה שאחזה בכידון ומשכה בנחישות את האופניים. כאבי הרגליים שלה נעלמו, היא גמאה בקלות מרחקים ניכרים ונהנתה מכל רגע, היא חשה כיצד נעוריה חזרו אליה.
"הארנק שלי נמצא בארגז האחורי". אמר אלירן לשוטר.
"הוא בצבע שחור ובו תעודת הזהות שלי".
"גברת, יושב לידי בניידת המשלוחן של הסופר, הוא טוען שהאופניים שייכים לו, למה את לא מחזירה לו את האופניים ?" שאל השוטר בעדינות.
גילה לא ראתה אותו. היא הייתה במקום אחר, מאושרת.
היא רכבה עם חברותיה לאורך הוולגה כשילקוט אדום על גבה... היא עברה על פני הגשר שרק אתמול הלכה יד ביד עם זבישק מהכיתה, שהיה חלומה של כל נערה בתיכון...