בשנת 1964 בריטניה רעשה בעקבות מחזהו של ארנולד ואסקר "צ'יפס עם כל דבר": במחנה טירונים בריטי התנגשו שתי תרבויות: החברה האריסטוקרטית הגבוהה והאנגלים ההמוניים מהמעמד הנמוך. את אותם האנגלים מהמעמד הנמוך המחזאי אפיין במשפט אלמותי: "הם אוכלים צ'יפס עם כל דבר."

נזכרתי באותו מחזה שהעלה אצלנו התאטרון הקמרי, כשקראתי אתמול בעיתון שמירי רגב הביעה את דעתה על פסיקת בג"צ בעניין כלשהו שפרח כרגע מזיכרוני, והיא תומכת בדעתו של ראש הממשלה. כמובן, אלא מה?!

מירי רגב, אישה המונית המתאימה כמו כפפה ליד לאפיונו של ארנולד ואסקר את "האוכלים צ'יפס עם כל דבר", מתערבת בכל וויכוח פוליטי - גם אם אין לה מושג ירוק במה מדובר - כדי להשיג כותרת בתקשורת. מירי רגב בעקבות הכותרת הנחשקת.

לבנימין נתניהו האובססיה הנואלת של מירי רגב מתאימה: הוא מקווה שהיא מסיחה את דעתו של הציבור מצעדיו המתוכננים במחשכים להנהיג דיקטטורה בישראל, דיקטטורה שתאפשר לו להיות ראש ממשלה פרמננטי בלי בחירות. כל שאר העניינים של ישראל מעניינים אותו כשלג דאשתקד.

דיקטטורה היא כמו מחלה: קל מאד להידבק בה, קשה מאד להבריא ממנה אם בכלל.