הפעם הקדימה את בואה ללשכה, כי קבעה עם טלי לאכול יחד צהרים לציון חתימתה האחרונה, וגם כדי לטקס עצה לגבי המשך דרכה כדו"ע, או כמו שאמרה לטלי בטלפון, ככוסית מובטלת נטושה.

 מובן שלא יפגשו בלשכה. עוד לא קמו אחד או אחת שיסכימו להתלוות לרונה או להפגש איתה בלשכה. איש איש והתואנה שלו, נשמרים לבל ידבק בהם נגיף דו"ע.

 "בעניין מסעדה, עוד לא היה היום פיגוע, התריעה טלי, אני לא רגועה עד שיש פיגוע."

רונה, שידעה להעריך את יכולתה של טלי להצחיק אותה לגמרי לא בכוונה ועוד ביום עגמומי שכזה, הסכימה שלמרות נואשותה גם היא עדין מעדיפה שלא להפך לקציצה מובטלת נטושה.  על כן קבעו להפגש בחומוסיה המיותמת שמול הלשכה, שאינה מהווה יעד נחשק.  "מי ילך לפוצץ מובטלים, הרי אנחנו נטל על המדינה," שמעה מישהו מתפרץ בכניסה כשהמאבטח התעקש לחטט בתיקו. חדר ההמתנה של חדר 201 היה הומה מתמיד, ומבעד למשקפיה הכהים  צפתה רונה באין מפריע במוצגים האנתרופולוגיים שלפניה, מתוך העדפה ברורה להמנע בשלב זה מהתבוננות פנימית. היתה שם אשה נטולת צוואר בטרנינג תכלכל ונעלי ספורט חלליות עם כריות אוויר שקופות.

 מצד אחד, רונה חשבה, להסתובב ככה בצהרי היום בטרנינג זו הודאה בתבוסה. רבים מדורשי העבודה, ובעיקר אלה מהברנז'ה של רונה, שאותם אבחנה ממרחקים, מתהלכים במיטב רכישותיהם, נראים עסוקים כתמיד, מצחקקים לתוך הטלפונים הניידים הזעירים המעוצבים, כאילו עברו כאן במקרה. כל חזותם אומרת שלא מזמן היה להם תלוש נאה, וברגע שימצו את הקטע הזה של החופש ואת זכויותיהם בבטוח הלאומי יחזרו החיים למסלולם.

 מצד שני, נעלי הספורט החדשניות מלמדות שככל הנראה האשה עושה הליכות, אולי אפילו צועדת ברגל ללשכה, מה שמעיד על בחירה אמיצה בהשקעה באיכות חיים על פני התעסקות נבובה בעשיית רושם על עצמה. ולאשה הזאת גם לא בוער שום דבר. הנה, מופיעה אחת שרשמה את שמה והלכה לה, ובשובה מסתבר שאחרה את תורה. עכשיו היא ספק מבקשת ספק עומדת על זכותה להיכנס. מיד פורץ ויכוח קולני, בדיוק מאלה הלקוחים מסיוטיה של רונה מסידורים ורשויות. 

 "ככה המדינה שלנו נראית, בגלל אנשים כמוך, מה הפלא!" "די חבר'ה, כולנו יהודים, אתם לא רואים שהיא לא מרגישה טוב?" "ממש מסכנה, הלכה לשתות אספרסו קצר ונהיה ארוך..." האשה בטרנינג התכלכל קמה על רגליה.

"תגידו מה הבעיה שלכם, פתאום ממהרים? חסר לכם זמן? מאחרים לעבודה? בזמן שאתם מתווכחים היא כבר היתה נכנסת ויוצאת 5 פעמים. הנה, תכנסי במקומי," היא אומרת ומעבירה את שמה לסוף הרשימה.

 כולם שותקים. היא מתיישבת ומחפשת מבטי שיתוף והבנה אצל רונה, שלמרות עיניה המואפלות נראית לה מתאימה, אולי מפני שהיא היחידה בחדר שכל העניין כאילו לא נוגע לה.

 "ככה זה, מרוב חוסר תעסוקה חסר בורג. תאמיני לי, כל עכבה לטובה, תארי לעצמך שאת מתעכבת פה ובגלל זה את ניצלת מפיגוע. בחיי, אני כבר לא איכפת לי שנכנסים מלפני, מאחורי ומצדדי. תשמעי אחת קטנה:  איש אחד היתה לו בעיית הרטבה בלילה. חבר שלו המליץ לו על פסיכולוג. אחרי חצי שנה הוא פוגש אותו ברחוב. 

 'נו, מה שלומך?'

    - 'יוצא מן הכלל.' 

 'הפסקת להרטיב?'

 אז הוא עושה לו, 'לא, אבל עכשיו זה כבר לא מפריע לי. '"

אולי זה יקרה גם לי רונה חשבה, וכשירדה במדרגות הלשכה עלתה בה המחשבה שכנראה כבר לא תספר את הבדיחה לארני. 

  רונה פחדה מהרגע שתתחיל באמת להתגעגע. כשהיתה בת שש כבר אמרה בלבה שהמזכרת הכי אמיתית שתהיה לה מאביה לתמיד זו היא עצמה. והיא ההבטחה לכך שיחזור. לפעמים חשבה גם  שהיא המזכרת ממנו לאמה, שמלמלה לא פעם ולא בשמחה יתרה שרונה פשוט לקחה ממנו את החיוך. ז"א קיבלה ממנו. היתה מחייכת לעצמה בראי, ממנו אליה. היא ההוכחה לכך שהוא האבא שלה, והיא שלו. ובכל פעם שהיא מרגישה געגועים בלב, זה הלב שהוא נתן לה, והיא יכולה לשים יד ולשמוע אותו פועם, א-בא, א-בא, א-בא.

אבל היא לא היתה כותבת לו דברים כאלה.

 רונה לא חשה בלבה בפסח הגשום המוזר ההוא. טלי הביעה חלחלה למשמע הרהוריה להעביר את ליל הסדר בגפה, הבהירה לה שאינה קונה את  הדיבורים האלה על בת חורין - בכל יום אחר יש לרונה חירות מלאה לרחם על עצמה, אבל מבחינתה יש גבול לכל תעלול והיה לא תהיה – "אלא אם כן יש משהו שאת לא מספרת לי - סטוץ עם אליהו הנביא?"

 בפסח שעבר הוזמנה רונה לסדר בבית אמו של ארני. תחושת החיזוק למשמעות הקשר נמהלה בתובנה שהיא מתפקדת על תקן סוג מסוים מאד של נערת לווי, משהו שלטעמה יש לגבות תמורתו מחיר כפול ומכופל – שירותי ליווי לחגים משפחתיים. הלקוח מוליך בגאווה את נערתו לשולחן החג ובכרטיס אחד קונה את שתיקת הקרובים המודאגים בגין חרותו שאין לה קץ, את הפגת מועקת המעטים מול רבים, וגם את האופציה לפרוש מוקדם מהשולחן, הרי יש לו חיים לא,  אז מה נשתנה הלילה הזה?

 אבל גם בליווי הולם יש גבול למה שבנאדם יכול לסבול. בדרך לאוטו תמכה רונה בארני, שבאין אפשרות להדליק גו'ינטים להגנתו שתה עד אבדן חושים ושר עתה בקול ניחר, "שבכל הלילות, אין אנו מזדווגים אפילו פעם אחת, הלילה הזה הלילה הזה שתי פעמים."

 ובכל זאת הופתעה רונה מאד למצוא במשיבון שלה את הזמנתו של ארני, משהו בנוסח, "אני קורא אותך לסדר!"

 היא הופתעה גם מכך שקריאתו לא ממש משמחת אותה, וניסתה להסביר לעצמה את תגובתה הצוננת בכך שהצטרפות לארני תהיה כבר בגדר הונאת הציבור. וגם, שאם היא בוחרת לאכול מרורים אז לפחות לא בפרהסיה. די דיינו. בלי לחשוב הרבה, לפני שיפער סדק במה שלמיטב הבנתה הוא רק מעטה הגנה ומנגנון הכחשה,  הודיעה למשיבון שלו שהיא כבר מוזמנת לטלי.

 הרעיון להתארח עם טלי בסדר הזכיר לרונה איך כילדה היתה מסתפחת עם אמה לסדרים משפחתיים, כל שנה בבית חברים אחרים. היתה מצטרפת למחפשי האפיקומן אך לא היה חלקה עם מקבלי האופניים. היתה מסתכלת על ילדות המתרפקות על אבותיהן המושיבים אותן בחיקם, מסיעים את אצבעם על הקושיות באגדה. איך זרם בלתי נראה עובר בין אב לבתו ומחייה אותה. תווי פניה של הילדה היו מתמלאים מין אור שמדשן ומסמיק את לחייה ומושך את זוויות פיה כלפי מעלה גם כשאינה מחייכת. נראה לרונה שרגליהן של הבנות האלה נהיות מחוברות יותר לרצפה, וכאילו שגם הנמוכות ממנה מתגבהות מעליה.