יום שישי אחרי חצות, ארני ורונה מול הטלויזיה, ראשיהם צמודים, ידו על ירכה, בידו השניה הוא מגיש אל פיה ופל מצופה, היא נוגסת עם צד הפה בהטיית ראש כלבית, והוא דוחף לה עוד ופל בתנועה מכנית, כמו שמזינים מגרסה. זה מצחיק את רונה, ולכן אינה מסרבת, החלטה מודעת, שהומור של אוהבים דוחה שיקולים תזונתיים.

הנייד של ארני מצלצל. הוא עונה, "היי נעה," קם ולוקח את הסיגריות והמצית שלו. מבטה של רונה עוקב אחריו, הוא נמלך בדעתו וחוזר לשבת לידה.

 "לא, אני רואה טלויזיה אצל חברה, היי-לייטס של מייקל ג'ורדן. בקשר לכורסה, אני אביא לך אותה, אולי מחר, אני אקח את הטנדר של דובי." בלה בלה בלה בלה בלה. "ביי מותק." 

לרגע הצליחה רונה לשמור על טון של "תעביר את המלח" כשאמרה, מרגיש לי מוזר לשמוע אותך אומר "אני רואה טלויזיה אצל חברה."

אבל לא הצליחה שלא לשמוע את הזיוף בקולו כשאמר "זה לא צריך להרגיש לך.

"מצאה מפלט בעמדת שטיפת כלים, אבל היה משהו מופגן בגבה המופנה אליו, משהו שכינתה בינה לבינה "שתיקת הפולנים". אבל תוך כדי כך חלפה בה המחשבה, שגם הכינוי הזה הוא מין התבדחות על חשבונה בהתנדבות, יומרה כושלת להיות קלילה. הוא קרב אליה מאחור, כרך את זרועותיו סביבה, כמו שהיא אוהבת, אבל משהו בנוקשות גווה גרם לו להסס, להתבונן בפניה.

היא עמדה שם, כתפיה כאילו מסרבות לנוח במקומן ומתרוממות להכעיס, הזכירה לעצמה חתול גרום בעמדת תקיפה, או אולי מגננה, מודעת לספק, שאולי הקוקו הזה לא מחמיא עכשיו לפניה החשופים במתיחות הכעס. חיפשה בתוכה איזה רוך כלפיו, משהו שיגרום לגופה להיענות לבקשתה להתרפות. כשנשק לצוורה ולאזניה, חשה זרמים של תגובה והדף של התנגדות זה לצד זה,  וידעה שהוא נותן עכשיו את שאריות הרצון הטוב שלו להשלים ולתקן ואחר כך יישאר מרוקן וייבנה לו את החומות שלו. היא תאלץ להרגיש אשמה עוד לפני שגמרה לכעוס.  

אחרי שהשלט נשמט על השטיח ונשמעו נשימותיו הקצובות, תפסה את עצמה כאילו מודה  בינה לבינה שמשהו בתוכה לא רוצה בו כאן, אחרי שכל כך ערגה לנוכחות ממשית שלו בחייה. בו בזמן חשבה שהיא רק מתעתעת בעצמה, צבעי הסוואה, חלק מהמגננה. ובכל זאת,  כמה קל לפרום את מארג חייה הרופף  -  די בנוכחותו כדי שתחדל להפליג בשיחות טלפון, תפחית ותקצר את אמבטיות הקצף שלה, תשכח לפרוש את מזרון עשב הים  לסידרת אסנות ומתיחות - איך אפשר בכלל לחשוב על יוגה כשהבית מהדהד ללא הרף מיריות ויללות סירנות מסרטי הקטשופ החביבים על ארני.

עכשיו לא לחשה באזנו כדי להזמין אותו לעבור מהספה למיטה. פרשה את המזרון על רצפת חדר השינה ופתלה ומיתחה את גופה ונשמה מלוא ראותיה, ואחרי כך ישבה ומדטה. כשהצליחה סוף סוף להירדם, נוכחה בדמדומי המעבר שעל אף תנוחת גופה המרווח והנושם, בתוכה עדין היא דרוכה ומכווצת, ובאותה ידיעה גם התעוררה.  

בתום ארוחת בוקר מאוחרת, עמוסה שתיקות רועמות נסגרה דלת ביתה אחרי ארני והכרית המשובצת שלו.

"אבל הוא השאיר את הנגטיבים, הבייבי שלו," כך רונה לטלי בטלפון, וגם את הנעלי בית."

"לא הייתי בונה על זה גם אם הוא היה משאיר אצלך את השיניים התותבות שלו, מה שגברים משאירים זה לגמרי מקרי," קבעה טלי בחוסר רחמים השמור לענייני "המין החזק במילים"  כשמתגלה בו חולשה.

רונה נזכרה בממצאי המחקר ההוא מערוץ 8, שבניגוד למה שנהוג לחשוב, כלבים השומרים בקנאות על חפצי בעליהם אינם עושים זאת מתוך נאמנות או דאגה לרכושם. חפצי הבעלים הם מעין הבטחה כי ישובו, והצמדות הכלב אליהם נובעת מחרדת נטישה.

רונה נהנתה לכבס את בגדיו של ארני, ושאבה עתה עידוד מסוים מהערמה הצנועה המקופלת בארון הבגדים שלה, אבל העדיפה שלא לשתף בכך את טלי בשלב זה של השיחה.  אכן, זה הרגע שבו מופיעה החרטה על שבכלל התחילה לדבר. כי בסופו של דבר תמצא עצמה רונה מסבירה לשפופרת הדוממת שהיא זו שהזעיפה פנים לארני שעשה ככל יכולתו, הדלה מאד אמנם, כדי להפיס את דעתה, ואילו היא לא עשתה מאומה כדי למנוע ממנו ללכת. לפני צאתו הביט וגם נגע בה באותו אופן מר-מתוק, של מי שמצר על כך שמפאת קוצר הזמן ודלות האמצעים העומדים לרשותו  נבצר ממנו כרגע לבלוע אותה כולה. זה היה הרגע הנכון  למשוך בידית החירום ולעצור את הרכבת. אבל לכי תסבירי עכשיו את כל זה לטלי. בכל מקרה כאן יגיע משפט בסגנון, אלה הם החיים שלך, ואת יודעת שאני אקבל באהבה כל מה שתעשי בהם, בטון של  גם אם תחזרי בתשובה אני עדין אמך.

בימים הקרובים תדבר איתה רונה על תחזית מזג האוויר, וכשתישאל לשלומה תפרט את רשימת המכולת שלה. זה שכרם של שוחרי טובתך שהעזו לקחת את הצד שלך. 

 יום רביעי, אחת וארבעים, רונה יושבת על הספסל סמוך לדלת חדר 201, רכונה על מחברת. קראה באיזה ספר שכדאי להתחיל את היום בכתיבת 3 עמודים, להקדיש קצת זמן על הבוקר להתנקות מכל השאריות במוח. ולא שיש לרונה בעיית זמן בבוקר, וכאן גם  יש זמן שכדאי להרוג כשהוא עוד קטן, כמו שארני נוהג לומר. אבל עכשיו כל מי שמגיע מבקש ממנה את העט רק לשניה לכתיבת השם ברשימה שעל הדלת, והגדיל לעשות הנמוך עם הטיק בעין, שאמר, "את כותבת שירים? כי את יכולה להגיד לה את זה שם בפנים, אולי ימצאו לך עבודה במשוררות."

 באינסטינקט ישן טורקת רונה את המחברת על העט ומוצאת לה נקודה לבהות בה, נזכרת בימי בית הספר היסודי, כשהיתה כותבת בשיעורים מכתבים לאביה שבהולנד, עד שבכיתה ד' המורה לגאוגרפיה הקריאה את מכתבה לפני כל הכיתה. כמו שאמרה פעם לטלי, היה לה אבא בהתכתבות. "והוא ממש הצטיין בזה, היה יכול להוציא דוקטורט."

"גלויה מההולנדי המעופף," כך סבתה, שנהגה לרוקן את תיבת הדואר שלהן בכל פעם שבאה לביקור. רונה היתה פורשת בריצה לחדרה, מאריכה להתבונן בתמונה, גם כדי למשוך עוד מעט את הצפיה, וגם כדי להניח לשובלי העוינות להתפזר, שלא לחשוף אליהם את מילותיו של אביה. דמיינה אותו מגלגל כדורי גבינה הולנדית בסימטאות שווקים ססגוניות, כמו הסוחר סמוק הלחיים בגלויה. "איזה מספר את?"

רונה לא זכרה.

"מספר חזק," גיחך דו"ע בעל קרחת, פימה  ומקצוע חופשי /מזכירות / פקידות / הנח"ש / זבנות / מטפלות.

פעם מקצוע חופשי צלצל לה מעודד, כמו שיעור חופשי. היום זה נשמע לה יותר כמו חופשי ממקצוע. אתמול, כשחיכתה לטלי בפינת רחוב, התגלגלה לתוך חנות של העידן החדש, משהו כמו "לגעת באור" או "לזרום ברוח", להעביר קצת זמן במישוש אבנים ואולי לבחור לה איזו קטורת, לעידן החדש שבחייה.

נגשה אליה בנהרה עלמה עתירת צמות עם טיקה זוהרת במרכז מצחה  והושיטה לה טופס, "בבקשה תמלאי את זה נשמה."

בעודה רכונה על השאלון, האם היא מתעניינת בקריאה בכף יד, טארוט, זן שיאצו או מודעות עצמית, שמעה: "מי את? כי את ממש מוכרת לי!"

עוד מזווית עינה זיהתה את העגלגל לטוש העיניים מהלשכה, ונסתה להיראות שקודה על הטופס.

"זה דו-שן," הנערה עם הצמות קרנה אליה, "הקורא שלנו בקלפים."

 אכן מקצוע חופשי.

"מאיפה את מוכרת לי? אני חייב לדעת."

 רונה היתה מזהה בחצי מבט אנשים שלא ראתה מימי גן חנה, אפילו אם היו אחותו של מישהו שפגשה רק פעם אחת. היא הרימה אליו מבט זורם באור

"אני חוששת שאני לא יכולה לעזור לך," הניחה את השאלון מקופל על הדלפק ויצאה מהחנות.

"תודה נשמה, שיהיה לך יום זורם", שמעה את קריאתה של הנערה אחריה וחשה את עיניו של העגלגל בגבה.

כשראתה במרחק את דמותה הארוכה של טלי חשבה, בעצם מחר יום רביעי, ויכלה כבר לשמוע את הדיאלוג המזומן לה במסדרונות הלשכה, לרגע גם הריצה במוחה איך  היא מתארת את  המעמד לארני,  שמאלתר ללא שהיות: "אהה! זאת את…  ידעתי שאני מכיר אותך.  את לא מזל דגים? איך ידעתי שאת לא! לא בתולה? בטח שלא, את בתולה, לא מתאים לך. שאני אפתח אותך – סליחה, אפתח לך,  בקלפים?"  

 ואז באותה נשימה צנחה בה  ההכרה, שאינה יודעת מתי תדבר עם ארני, שלא לומר תקשקש איתו. מאז חזר לבית אמו אינו מתקשר אליה. לפני יומיים כשהתקשרה להתעניין בשלומו אמר שהוא נמצא במסעדה של חמישה כוכבים סביב השעון, והיא הצליחה למצוא אפילו בזה הטחה סמויה וסיבה להיעלב.

רונה חיבבה את אמו של ארני, מארוחת הצהריים השבתית הראשונה. עיניה המלטפות כאילו אמרו, אני רואה שאת אוהבת את הבן שלי, ואני מעריכה את זה שבחורה נחמדה ושפויה כמוך מגלה נכונות ומחזיקה מעמד. אולי בכל זאת יש תקווה.

עכשיו, משנבלע בבית ילדותו, נבוכה רונה מתחושת הכשלון. חשבה על אמו, שעל אף דאגתה למצבו גם היא ודאי שמחה להחזיק אצלה את ארני בשר ודם שאין לו לאן לברוח, ולהכין לו את המאכלים האהובים עליו. ואילו היא לא החזיקה מעמד.  

בצהרי יום רביעי פחתו סיכוייהם של דו"ע לזהות את  רונה, שלא הסירה את משקפי השמש שלה,  בגין עיניה הטרוטות הנפוחות מהבכי של אתמול בלילה, לאחר שהסתחררה עם ארני בעוד אחת משיחות הטלפון החד-צדדיות הסובבות במעגלים מייאשים. ארני אמר שאינו מבין מה היא רוצה, הכל בסדר, הם היו פשוט קצת צפופים בזמן האחרון, והוא בסך הכל רק שינה תנוחה, ודי נוח לו בתנוחה הזאת. ואילו רונה, ברור לה עכשיו שאינה מוכנה יותר להסתכל על עצמה כעוד מקרה קשה אך ניתן לטיפול של חרדת נטישה. ארני הפסיק להופיע, ואי הופעה כמוה כסירוב, נקודה.