סירוב / סיפור קצר , חלק א' מתוך שלושה  

יום רביעי היה היום של הלשכה. אחת עשרה עד שתיים. רונה הגיעה באחת וחצי כי שמעה את הוותיקים אומרים, שההיא שבפנים מתחילה סוף סוף למהר לקראת סיום המשמרת שלה, ומי שבא מוקדם יחכה שעות. צירפה את שמה לרשימה שעל הדלת, מקפידה להתיישב במרחק בטחון מהמזוקן לטוש העיניים שפתח שולחן על הברכיים שלו, קופסת פלסטיק מלבנית עם פרוסות דקות של לחם אחיד מרוחות במרגרינה, שעליהן ערם בשקידה, באצבעות איטיות ושמנוניות, נתכי דג לקרדה אפרפרים ופרוסות ביצה קשה שהוציא ישר מבין מיתריו של פורס ביצים.  וגם מהטיפוס העגלגל, אף הוא לוטש עיניים, ציינה לעצמה,  שהתחיל פעם שעברה בלי הקדמות, את עוד לא בת ארבעים? כי אם את לא, שתדעי שתקבלי פחות, מינואר מקבלים 15% פחות, אם את פחות מארבעים. 

 מספר 73 יצאה מנופפת בחיוך בפנקס ההחתמה שלה, שברה שיא, רק 30 שניות בפנים. הפעם שכחה רונה להביא איתה ספר, ועיניה שוטטו וסרקו את חומרי הקריאה שסיפקו דלת חדר 201, "מקצועות חופשיים, מזכירות, פקידות, הנח"ש, זבנות מטפלות", והקירות, שהציעו שלטי אזהרה במגוון צבעים, המפרטים בקצרה את אשר ייעשה לדו"ע (דורשי עבודה) שלא יתייצבו בלשכה במועדים שנקבעו להם - אי הופעה ללא אישור מחלה ייחשב כסירוב, ויביא לשלילת הזכויות לקצבה.

 רשרוש מלחיה שנשלפה מאי שם החזיר את עיניה בעל כורחן לזקנו המעוטר פרורי חלמון ביצה של המזוקן, שאיזן עכשיו על כף יד אחת את הכריך העמוס, נוגס לסרוגין בו ובמלפפון המקולף והמומלח שבידו השניה. 

כשהגיעה הביתה, טלפון מארני,  הקיצור שלה לארנון.  "שלום, רק רציתי להגיד שאת כוסית מובטלת." 

 רונה חייכה לעצמה אחרי שסגרה את הטלפון, היה משהו חגיגי במעמדה החדש, היא תפסה את עצמה במחוות קטנות, זר נרקיסים לחדרה, כיסוי מיטה חדש, להתיידד עם החלל הזה שעכשיו תאכלס אותו יותר. 

 ארני הצטיין בהתנסחויות מעלות חיוך. היא הצטיינה בהתעלמות מהשאר, כל עוד נשמר האיזון: לישון איתה פעם פעמיים בשבוע ולהשתדל למעט בהברזות. וכשהיה האיזון מופר, היתה פה ושם מתפוצצת, שופכת לטלי בטלפון, במינון שיש בו כדי לפרוק מבלי להרגיש לגמרי אשמה אחר כך, כשיהיה לה טוב איתו. כשהצטרפה למעגל ה"לא מובטלים, מאותגרים תעסוקתית", כך ארני ברצינות תהומית בבקרים המתארכים שלהם במיטה, הרגישה קרובה יותר אליו, עצמאי שבימים קשים אלה עונה לאותה הגדרה; כאילו מה שנהג לכנות "הפעלתנות שלך" שם אותם משני עברי מתרס.  עכשיו נהנה לקרוא לה "כוסית דורשת עבודה", ולגוון ב"כוסית דורשת", היא שכבר שנה משאירה אותו מאחור באמצע חלום מס' ארבע או חומקת מסיבוב מס' שתיים כדי להגיע לעבודה בתשע. בהתחלה נהנתה לתאר באזניו את בקריה חסרי התכלית, אבל כעבור שבועיים שלושה, משהחל החידוש לפוג, הרגישה שהיא מאבדת אחיזה במציאות. החדווה של ילדה שחמקה מבית הספר, מתיקות של בהייה מתמשכת, צבעוניות ביתה בשמש הבוקר, הכל התעמעם ושקע בים של עודף זמן, ורונה היתה מותשת מאינספור המטלות הקטנות שסידרה לעצמה כדי למלא אותו. היא החלה להחליף מצעים מדי יום, וכך גם עלתה כמות מכונות הכביסה. כיוון שלאור המצב פיטרה את העוזרת, הפכו עבודות הבית לחלק משיגרת יומה. מעתה תצטרך למצוא לה עבודות פרילאנס, חשבה, ולכן עליה לסדר לעצמה חדר עבודה. מדי לילה היתה כותבת לה רשימת מטלות בלתי נגמרת ליום המחרת, ובבוקר יותר ממחציתן היו נראות לה מטופשות. גרוע מזה, עד לא מזמן היתה כביכול סיבה לכך שאינה פוגשת בארני במשך היום, ואילו עתה כל יום פנוי שחלף לאיטו יכול גם יכול היה לחלוף במחיצתו של ארני, ובכל זאת שניהם, כל אחד מהם היה ספון לו מאותגר תעסוקתית בביתו.  

עד שבדרכו הקלילה והאגבית הודיע לה ארני שייאלץ לפנות את דירתו, כי אינו יכול עוד לשלם שכר דירה.  

 אחרי יומיים בבית אמו הגיע ארני עם כלי הגילוח שלו והכרית המשובצת האהובה עליו לביתה של רונה. עניין זמני, כפי שהבינה בין השורות, עד שיארגן ויכשיר למגורים את המחסן הצמוד לחדר החושך שהוא משכיר בדרום העיר.  אך כרגע אין מה לדבר על פעולות התארגנות. ארני ממוקם על הספה עם השלט, שלושים ושמונה ושמונה וחשד מסוים למחלת הנשיקה.

 רונה בושה מעט בשמחתה, כמו ילדה שסגרו אותה בטעות בחנות ממתקים. זה זמן שהיא מייחלת לפנאי משותף שיאפשר לה, למשל, להתעמק בשחורים על גבו של ארני. היא יושבת מאחוריו עם פיסת טישו בכל יד ומשחררת בשקיקה צרורות של תולעים לבנבנות-אפרפרות מנקבוביותיו הפקוקות.

בין מקבץ למקבץ היא  מעבירה יד על ראשו הפלומתי משהו, מחליקה  ברפרוף על אוזן קטיפתית, שואפת אליה את ריחו המפתיע בגונו התינוקי, חשבה לא פעם, כשמדובר בגבר בן שלושים וחמש המדליק סיגריה לפני שהוא פוקח עיניים בבוקר. 

רונה קנתה מברשת שיניים חדשה והשאירה אותה על השיש ליד הכיור בחדר האמבטיה מבלי לומר דבר, כמו שהיא מניחה שיירים לחתול שתום העין שהתמקם בחצר הבית.

 הנגטיבים של ארני, ציפור נפשו, אוחסנו בארונית שרונה פינתה במרפסת של המטבח, לצד ערמת תמונות שגורלן לא הוכרע,  ביניהן גם סידרת הגדלות של רונה ללא נמשים. בתחילת הכרותם התוודתה בפני ארני שהיא שונאת את הנמשים שלה. ארני אמר ש"הנמשים הם חלק מהבילט אין שלך", אבל הפתיע אותה בסדרת פורטרטים מרוטשים. "בלי דוּגמה", כפי שארני אמר כשהגיש לה אותם, רונה נראתה לעצמה זרה ובוגרת והבינה, בפעם הראשונה בחייה שהנמשים חיוניים.

 "פתרת לי תסביך של 33 שנים," אמרה, וארני אמר " Any time, שלוש מאות שקל בבקשה. "

 ארני נהג להתבונן ארוכות, למשש ולמלמל דברי סגידה דווקא לתווים שלא אהבה בעצמה או שמעולם לא הבחינה בהם. לא פעם התקשר להגיד לה שהוא רואה לנגד עיניו תמונות חוזרות שלה, דווקא ממצבים שזכרה את עצמה נבוכה וגמלונית. לפעמים היה מדליק את האור ללא אזהרה כי "אני חייב להסתכל על הרגל הזאת". רונה היתה עוצמת עיניים בחזקה, כמו בבדיקת דם או זריקה, ושומעת את קולות הערגה שלו. פעם תפס אותה מוצצת את אגודלה בזמן נהיגה, ולא נרגע עד שעצרה בצד והניחה לו לנשק וכמעט לטרוף את פניה סביב האגודל, וגם לדחוק אליה את אפו כדי שתחפון אותו באצבעותיה הנותרות, הפנויות. רונה נהנתה מהתחושה שהוא בקושי מתאפק מלאכול אותה חיה. ארני אמר ולא לגמרי בצחוק, שכדי לדבר איתה ייאלץ להישאר בבית. רוב הדיבורים ביניהם היו בטלפון, בשיחות שבלעו ערבים שלמים. בארבע עיניים היה די בנוכחות כדי למלא את החלל, למרות שרונה אהבה להקשיב לקולו, שנע בקלילות בין באס מרעיד לפאלצט ליצני, והיה אחד הדברים הראשונים שמשכו את תשומת לבה, לצד חוסר הבושה שלו, שבעיניה היה לו נופך קדמוני. ארני לא היה סוגר את הדלת כשהיה הולך להשתין, לא היתה לו בעיה להסתובב בעירום מלא באור מלא, לא היה מהסה, אולי אפילו מדגיש בעגה גברית את הגרעפצים שלו, אף לא התחפר במלמולי התנצלות במקרה של פליטת גזים תחתונה.  רונה קינאה בנינוחות האומרת קבלה עצמית שבה הוא חושף לעולם את המציאות הגופנית שלו. היא עצמה לא חוותה אפילו פעם אחת ולו שמץ גועל או דחיה ממשהו בו. כל נקבובית וחומר בגופו היו שווים בעיניה. כל שומה, שערה, פצעון או צלקת היו פרטיו של נוף מוכר וראוי לאהבה.

רונה זנחה בשמחה את רשימת המטלות היזומות שלה לטובת התכרבלות והתנמנמות על הספה בחיקו של ארני מול ריצודי קטעי הדיווחים, הממחזרים את עצמם לדעת בתזזית אין קץ, כרגליו המפרפרות של תיקן שכבר נפח את נשמתו.

"כמה כמה?" ארני ממלמל, "שמונה הרוגים ועשרים וחמישה פצועים," רונה עונה.

 אבדה לה תחושת הזמן בהתמסרות לשיכרון נוכחותו הרצופה. מדי פעם התנערה כדי להכין משהו לאכול, לרחוץ כלים או לקפוץ לקנות משהו. היה משהו מסעיר בכך שאם תלך למכולת ותחזור, ארני עדין יהיה שם על הספה.