יש תופעה מוזרה כזאת שמורות רבות חוות: במהלך שנת הלימודים, התלמידים שלנו הם כמו הילדים שלנו, והם ואנחנו מרגישים קרובים זה לזו. אבל אם פתאום אני פוגשת ילד או ילדה שהיו תלמידים שלי אפילו שלוש שנים באמצע החופש הגדול, מחוץ להקשר הבית ספרי, אני נדהמת לגלות כמה הם מרוחקים וזרים ממני. בקושי אומרים שלום בין אם ממבוכה וחלקם מתוך פאדיחה. ואני עצמי גם חשה לא בנוח – שיראו את הילדים האישיים שלי צועקים בג'ימבורי או כועסים עלי, שהמורה שלהם עומדת בסיטואציה בעייתית – המורה העוצמתית בעלת הכריזמה שלהם, שיודעת להשתיק כיתה שלמה, פתאום נתפסת באור של חלשלושה שבקושי מצליחה להשתלט על הילדים הביולוגיים שלה. זה מביך ואני לא יודעת מה יותר מביך שהתלמידים שלי רואים אותי ככה או שהוריהם רואים אותי כך או שהמורות הקולגות או המנהל פתאום קולט איך אני מחוץ לכיתה. לא ריקי הסמכותית המוכרת אלא ריקי האמא שהילדים מצליחים לפרפר אותה. התדמית עליה שמרתי בקנאות במהלך השנה כאילו מתפוגגת בעיניהם במהלך החופש הגדול ולכן, אני עושה את מירב המאמצים להתחמק מהמפגשים הלא נעימים האלה. |