ככה הולכים להיראות החיים שלי? "המוצר תומך בחמש-מאות עד אלף משתמשים הגולשים בו זמנית. המוצר מפנה את התעבורה אל עבר שרת..." הבחור, שאיני זוכר את שמו, זה שישב מולי, היה מנהל המכירות האזורי של מייקרוסופט, וניסה למכור לחברה שלנו את מוצר סינון התוכן שלהם לתעבורת וֶוב. זאת הייתה פגישה רגילה. לא משעממת מדי ובטח שלא מרתקת. אבל זה בדיוק מה ששבר אותי – 'לא משעממת מדי'. ולמרות זאת הייתי משועמם. משועמם מדי. ושעמום תמיד מוביל אותי למחשבות. מחשבות על הבחור הזה שיושב מולי ופשוט מזיע מרוב מאמץ למכור, מזיע ממאמץ להרשים. מחשבות על הבחור הזה שהמכנסיים שלו קצרים מכדי להגיע לנעליים, שאבזם החגורה שלו ממוקם עשרה סנטימטרים משמאל לטבור, ושחושב שכל חולצה מכופתרת ראויה ללבוש. מחשבות על הבחור הזה שהיה מוכר גם את אמא שלו לחמש-מאות עד אלף משתמשים בו זמנית אם רק מישהו היה מוכן לקנות. מחשבות על הבחור השמן הזה שיושב מולי ובטח דופק בורקסים וקרוואסונים בלי סוף מפגישה לפגישה. מחשבות על הבחור הזה שפשוט מעורר בי גועל שלא יתואר. מחשבות על הבחור הזה שבסך הכול מנסה לעשות את העבודה שלו, לשלם משכנתה, לראות "מכבי" ביום חמישי ולנסוע פעם בשנה לנופש עם המשפחה. מחשבות על הבחור הזה שהדבר היחיד שהוא מוכר זה את ההווה שלו בעבור עתיד ילדיו. מחשבות על הילד הזה שיושב מולו וחושב שהוא יותר טוב ממנו. מחשבות על הילד הזה שיושב מולו ומזיע מרוב שנאה לא מובנת כלפי מישהו שמעולם לא עשה לו דבר רע. מחשבות על הילד הזה שיושב מולו ומבין שהשנאה האמיתית היא כלפי עצמו. מחשבות על הילד הזה שיושב מולו ומוכר את הנשמה שלו בעבור עשרים+רכב. מחשבות על הילד האבוד שיושב מולו, ולא יודע מה לעשות עם החיים שלו. מחשבות על הילד הזה שיושב מולו ולא מקשיב אפילו למילה ממה שהוא אומר, שיושב מולו וחושב על חוף הים. מחשבות על הילד הזה שיושב מולו וחושב, "לעזאזל, ככה הולכים להיראות החיים שלי?" הדבר הראשון שאני זוכר הוא אותי בים. אני, לבוש במכנסיים מחויטים, חולצה ונעליים – בתוך המים. הנעליים והגרביים הפכו למשקולות והקשו על כל תנועה, הבגדים ספוגי המים נדבקו לגופי, וצווארון החולצה נצמד לצווארי וחנק אותי. אבל מעולם לא הרגשתי חופשי יותר. דקות ספורות לאחר מכן יצאתי לכיוון החוף. אנשים בחנו אותי ספק בסקרנות ספק בחשש, וכבר ראיתי בעיניהם כיצד הם רוקמים את הסיפור על הבחור המוזר שנכנס בבגדיו לים. אנחנו בעשרים במאי באמצע היום, איך זה שיש כאן כל כך הרבה אנשים, לעזאזל? ואיך זה שעבר כל כך הרבה זמן מאז שביקרתי בים, אף שאני עובד במרחק דקות מעטות ממנו? ואיך זה שהאור היחיד שראיתי בחודשים האחרונים הוא אור ניאון חיוור, כמוני?ישבתי על החוף, הבטתי בגלים החובטים בסלעי המרינה ושאפתי עמוק לריאות את האוויר המיוחד שהים מביא עמו, מרגיש שלראשונה מזה זמן רב אני באמת נושם, שהגוף מקבל חמצן. נשארתי על החוף ונתתי לעצמי להיות. אני אפילו לא חושב שזה היה רצוני, אלא שפשוט הייתי. ספגתי את הכול כמות שהוא. אני לא בחור של שעונים והפלאפון נשאר מאחור בחדר הישיבות, כך שאיני יודע כמה זמן נשארתי לשבת, אבל זה ארך מספיק זמן כדי שאתייבש לחלוטין. בהליכה אטית חזרתי למשרד בהופעה המרושלת שלי, והחול שנדבק לגופי ולבגדיי נשר סביבי. לא ידעתי למה לצפות. שיצחקו עלי, ירחמו, יביטו בי בזלזול או שיסיטו ממני את המבט וימשיכו להתעסק בשלהם כאילו כלום לא קרה. הרי ברור שהשמועה על הבריחה שלי כבר התפשטה כמו שפעת במסדרונות החברה. אחרי הכול, כמה דברים מעניינים כבר קורים כאן? אבל את מה שקרה כשנכנסתי ללובי המפואר לא יכולתי לצפות. כולם עצרו מעיסוקיהם והביטו בי ביראת כבוד. איש לא פנה אליי, אך כולם הנהנו במבט גאה כשחלפתי על פניהם. הרגשתי כמו גיבור שנכנס לבניין בוער כדי להציל ילדה קטנה בעוד שכל השאר עומדים ומביטים בהשתאות. הרגשתי כאחד שעשה את מה שכולם רוצים לעשות, אבל לא מצליחים לגייס את האומץ. הרגשתי כאחד שלרגע הפיח בהם תקווה. כשנכנסתי לחדר של אריה הבוס, הוא הקדים אותי ושאל, "איך היו המים? הם לא קרים עכשיו?" "הם היו בדיוק כמו שהם אמורים להיות," חייכתי. הוא חייך בחזרה, "לך הביתה, תנוח עד יום ראשון. נצטרך אותך כאן בשבוע הבא לסגור פינות." "ונדב," הוא הוסיף כשכבר הייתי בדרכי החוצה, "אתה יודע שהדלת שלי ושל YAAF תמיד פתוחה בפניך. אבל אני מקווה שתשתמש בה רק כדי לבקר." "אני יודע."כיווצתי שפתיים בהוקרת תודה ויצאתי. "ידידי, איך זה שאנחנו החברים הכי טובים מגיל שמונה ואף פעם לא טסנו לחו"ל ביחד?" אמרתי בתגובה ל'מה-קורה-אח-שלי-גיבור' שלו. "רק תגיד מתי, אפילו אל תגיד לי לאן." הוא בטח צוחק."כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק." "סגור."
מתוך הספר 'רסיסי טיולים'. בהנחה מיוחדת לקראת החג: |