זה התחיל לפני שבוע ונכתב בפוסט "האם האהבה מתה..." שם נפלו התובנות והוחלט על תוכנית עבודה.

http://cafe.themarker.com/view.php?t=316486

זה המשיך בפוסט הקודם בו שיתפתי והכרזתי על כניסה למנהרה מיד לאחר שנשמתי עמוק ונכנסתי.

משימה ראשונה שהחלטתי עליה היתה לעשות סדר בפרידות שהתערבבו. לנתק פרידה מפרידה.

ההחלטה היתה - להחליף חוג רקודים ולא ללכת לחוג בו הוא נמצא ולהפריד אותו מהפרידה האחרת, העמוקה יותר.

המחשבה שעומדת מאחרי ההחלטה - מיותר לגמרי לגעת בפצע לפני שהגליד עד הסוף.  אחרי שירפא לגמרי, לא יהיה יותר בהגדרת פצע ולא יהיה רלוונטי.

ב ו צ ע .... ב מ י י ד י ......

אחר כך משימות כתיבה. ללכת אל המקורות. קודם הוא, שלא שמר עלי, שלא האמין לי כשסיפרתי...

אח"כ נעבור אליה, שעמדה עם החרב ביד...

אמיתי עם להגיד הכל.  להוציא מהלב ומהקישקה החוצה.

מדהים עד כמה במרחק של שנים זה עדיין קשה ומפחיד.   כן, מפחיד !

כואב, אישי ביותר ולא לפרסום.

(מסתבר שגם לפתיחות יש גבול ולא הכל אפשר להפיל על הקורא)

ועכשיו סיפור

לפני שנים רבות. הייתי גרושה טרייה אחרי 10 שנות נשואין. הלכתי ללמוד פסיכודרמה. במסגרת אחת הפסיכודרמות עלה שיש לי ענין לא סגור עם אהבת חיי המיתולוגית, שהיתה 13 שנה אחורה.

מגיל 18 עד 21 יצאתי עם בחור,  חבל לכם על הזמן,  נשמנו יחד. גם כשהיינו בצבא מרוחקים האח מהשני ואני בכלל הייתי בסיני, רחוקה.

האהבה היתה גדולה. מכתבים אינסוף ובכלל - אני לא צריכה לספר לכם מהי אהבת נעורים.

אחרי 3 שנות חברות הבחור החליט לחזור בתשובה. בתהליך איטי וכואב נפרדנו.. מתוך הבנה שאת הדרך הזאת אני לא רוצה לעשות גם לא בשם האהבה.

החלטנו שהפרידה תהיה הדרגתית

שהוא לא יתחתן לפני

שהוא יחזיק לי את החופה כשאתחתן

וכך היה:  הפרידה היתה הדרגתית, הוא לא התחתן לפני והוא החזיק לי את החופה. הוא אפילו שם לי את המזוזות בבית נשואי...

ובחזרה לפסיכודרמה, כשהבנתי שאני עדיין אוהבת אותו, שהנושא לא גמור. החלטתי לכתוב לו מכתב פרידה ולמסור למנחה למישמרת. כמובן שזה סוג המכתבים שאינו באמת מיועד להגיע לנמען (שבטח היה מקבל במקום התקף לב...)

ישבתי לכתוב ואני, שידי קלה מאד בכתיבה, כתבתי 3 ימים תוך כדי בכי מרורים. 10 שנים לא ראיתי את הבחור ובכיתי כאילו רק אתמול שבר לי את הלב.

אמיתי מהחיים

ועכשיו אני במשימה דומה רק מול מישהו הרבה יותר משמעותי, קדום, בסיסי, שכבר איננו בין החיים. כותבת בוכה... כותבת בוכה...

יוצאת מהמכתב וממשיכה בחיים הרגילים מחוייכת ורגילה עד שממשיכה... זה קטע מגניב ומוזר. 

אני לא בדכאון, עצובה, בוכה, הסטרית, אבודה או בודדה...

גם אם לרגע זה נשמע שאני כן.  למרות שחשובה לי נוכחותכם והזמנתי אתכם להיות איתי, כי כבר למדתי לבקש את מה שאני צריכה.

אני במשימה ממוקדת וברורה, שאני יודעת את חשיבותה עבורי, שברורה לי נחיצותה ושיש לי את האומץ הדרוש בשביל לעשות אותה,

למרות הקושי

אז הלידה עצמה עוד לא היתה,  בינתיים עברתי את שלב הצירים הקלים, אפשר לדווח כבר על פתיחה ועל  ירידת מים,  עוד לא שיטפון אלא זילופים קלים.

אני מניחה שמתישהוא (אי אפשר לדעת מתי...) יגיעו צירי הלחץ ונתחיל ללחוץ לכיוון היציאה.  אי אפשר לצפות מה יהיה ואיך זה יראה, אבל נשמח למומנט ההפתעה.

מצב הרוח בהחלט שפיר ואין סיבה לדאגה...

שבת של אור,

גילה