כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם

    על פרשות השבוע והקשר לימנו אנו, חסידות, סיפורי צדיקים, שמירת השבת, על דברים שבין אדם לחברו ולסביבה, על דברים שבין אדם לבוראו

    האם תיתכן נבואה בזמן הזה - פרשת שופטים

    0 תגובות   יום שישי , 21/8/15, 00:30

    ­­­­­­­­בס"ד

    האם תיתכן נבואה בזמן הזה

    פרשת שופטים

    ''

    הנביא יחזקל - תחריט מאת אלברט דיורר

     

    הנקודה שבמאמר
    הרבי מסביר: "גלה סודו אל עבדיו הנביאים" – הם רבותינו נשיאינו, החל מהבעל שם טוב, שאצלם הי' השראת השכינה ורוח הקודש... וראו אצלם אותות ומופתים בגלוי.

     

    ב"דבר מלכות" (שיחת הרבי) שבת פרשת שופטים השם תנש"א, מעיד הרבי על עצמו (לא בצורה גלויה כי אם ברמז עקיף) שהוא נביא הדור, ומבקש לפרסם זאת לכל אנשי הדור, ובלשונו הקדושה: "ישנה ההוראה כנ"ל, שצריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הרי הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהי' ה"שופטיך" ו"יועציך" ונביא הדור, שיורה הוראות ביתן עצות בנוגע לעבודת כל בני ישראל וכל האנשים דדור זה, בכל עניני תורה ומצוות, ובנוגע להנהגת חיי היום יום הכלליים, גם בהעניינים ד"בכל דרכיך (דעהו)" ו"כל מעשיך (יהיו לשם שמים)".

     

    הפרשה פותחת במצוות מינוי השופטים. [דברים ט"ז י"ח] "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שַּעַריךָ גו'." זו מצווה שזוכים לבה בכל דור דור שממנים את השופטים. וכן מדברת על חובתו של כל יהודי לפנות אל השופטים. [דברים י"ז ט'] "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" המצווה היא בעצם להעמיד דיינים שלצידם קיימים שוטרים. הדיינים פועלים בכמה ערכאות. הסנהדרין שהייתה הערכאה הגבוה ביותר. שהיו יושבים בבית המקדש עצמו (כל עוד הוא היה קיים) ובזמני החורבן וגם לאחר חורבן בית שני היו סנהדרין לעם ישראל כמאתיים שנים. אלו היו שבעים ואחד זקנים מזקני עם ישראל. חכמי התורה. שבזמן שהם דנו בדיני התורה הייתה להם סמכות מוחלטת כדבר השם שמחייב את כלל ישראל. התורה הייתה תורה אחת (לא היו אשכנזים וספרדים לצורך קיום התורה) לאחר חורבן בית שני נדדה הסנהדרין מיבנה עד טבריה (עשר גלויות), שם היה המקום האחרון שבו היא התכנסה. ושם בע"ה היא תקום בשנית לפני בוא המשיח, שייתן את האות הסופי לביאתו. הסמכות של הסנהדרין היה לדון בכל דבר כולל נפשות. כל אנשי הסנהדרין היו צריכים היות סמוכים, איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה. תחתם הייתה סנהדרין קטנה עשרים ושלושה דיינים, שעל זה נאמר שופטים שוטרים וגו'.  ואז בית דין שכלל ג' דיינים ומומחה יכול היה לדון לבד בדינים למעט נפשות (מינימום עשרים ושלושה עם רוב של שניים {לחיוב} לפחות). ולרבות ממונות וקנסות. מאז שהתפזרה הסנהדרין יש מחלוקת בישראל ולכל עיר (וק"ו בכל ארץ) יש את הבית שלה. בכל אופן, כל קהילה ועדה שממנת לעצמה את הדיינים זה מחייב את העדה או הקהילה. (ולא תמיד קהילה זה עדה ולא תמיד עדה זה קהילה) ובתי הדין האלו מתפקדים כשלוחם של בתי הדין הראשונים. ז"א יש להם את אותו תוקף, ואליהם מכוונת התורה שהיא אומרת [דברים י"ז ט'] "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם וגו'."

    מאידך, בית דין, מאז שפסקה סנהדרין, לא יכול לדון בדיני קנסות ולא בדיני נפשות.

     

    כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים
    הפסוק המפורסם, למה הוא מכוון? לסנהדרין. הרי מהיכן יוצאת התורה בירושלים? הסנהדרין הם אלו שמהם יוצא דבר השם, מהם יוצאת תורה. ועליהם אנחנו סומכים על ענייני הדת. רבי יהודה הנשיא היה בירושלים שעדיין הייתה הסנהדרין.

     

    מצוות מינוי שופטים ומצוות ה'נבואה'
    הן המצוות העיקריות של הפרשה. שיש חובה לשמוע לדברי הנביא ולדברי הדיין [דברים י"ח ט"ו] "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך השם אלקיך אליו תשמעון". [דברים יח יח] "  נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וגו'.";

     

    נביא הגאולה - ישעיה

    בשייכות עם הציווי בפרשתנו. "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שַּעַריך", ישנו היעוד של נביא הגאולה [ישעי' א' כ"ו] "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה", וכפי שאומרים גם בתפלה בכל יום (מימי החול ברכה הי"א דתפילת העמידה "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה". וע"פ המדובר כמה פעמים ובפרט לאחרונה - בנוגע להכרזת והודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ["קול קורא" ב"הקריאה והקדושה" (סיון-תמוז תש"א. אלול תש"ב) - נדפסו באגרות-קודש אדמו"ר הוריי"צ ח"ה ע' שס"א ואילך. שע"ז ואילך. ת"ח ואילך. ח"ו ע' ת"ל ואילך] "לאלתר לתשובה (ובמילא) לאלתר לגאולה", שכבר סיימו את הכול, גם את "צחצוח הכפתורים" [שיחת שמח"ת תרפ"ט] , וצריך רק להיות "עמדו הכן כולכם" - וגם את זה כבר סיימו - לקבל פני משיח צדקנו תיכף ומיד ממש - מובן, שאוחזים עתה כבר בזמן של קיום היעוד "ואשיבה שופטיך גו' ויועציך", ויתירה מזה: כבתחילה: כבר ישנה ההתחלה בזה, כדלקמן. (פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ"א מ"ג, דמשמע שם ש"ואשיבה שופטיך גו'" יהי' עוד "לפני בוא המשיח" וכהסיום בכתוב זה "אחרי כן יקרא לך עיר הצדק גו'".


    ויובן זה בהקדים כמה דיוקים בלשון היעוד:
    א'. בציווי בפרשתנו נאמר "שופטים ושוטרים תתן לך", משאין כן בלשון היעוד נאמר רק "ואשיבה שופטיך", ולא מוזכר שוטרים. ולאידך: נוסף הלשון והעניין "ויועציך".

     

    ב'. מה הם שני העניינים ד"שופטיך" ו"יועציך"?

     

    ג'. מדוע נאמר ב"שופטיך" הלשון "כבראשונה", וב"יועציך" - "כבתחלה"?

     

    ד'. הדיוק "שופטיך" ו"יועציך" בלשון נוכח (לא כבפרשתנו - "שופטים ושוטרים" סתם (אף על פי שאח"כ כתוב "תתן לך")).

     

    ויש לומר הביאור בזה: החילוק בין שופטים ושוטרים הוא - בלשון רש"י: "שופטים - דיינין הפוסקים את הדין, ושוטרים - הרודין את העם אחר מצותן שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט". כלומר, שהשוטרים עניינם לכפות ולהכריח את אנשי העם שיקבלו את הדין והמשפט.
    על פי זה מובן מדוע ביעוד הגאולה נאמר רק "ואשיבה שופטיך" ולא "שוטרים" - כיון שלעתיד לבוא יתבטלו מציאות הרע והיצר הרע, ולא יצטרכו לשוטרים שיכריחו את אנשי העם להישמע להוראות השופטים, כיון שכל האנשים יקיימו מעצמם את ההוראות. יצטרכו רק "שופטים", שיפסקו דינים וילמדו תורה ויורו את הוראות התורה והמצוות לבני ישראל ("ילכו מחיל אל חיל" בקדושה גופא). ויש לומר שזה מרומז גם בשם הפרשה "שופטים" (ללא תיבת "שוטרים"), כידוע ששמו של דבר מבטא את תוכן כל הדבר, ועל דרך זה בנוגע לשמות פרשיות התורה כפי שהן נקראות ע"פ מנהג ישראל, והן בתכלית הדיוק - ולכאורה: כיצד מתאים שם הפרשה ("שופטים") עם המצווה שתוכנה הוא לכאורה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שַּעַריך", ועד שאיתא במדרש "אם אין שוטר אין שופט, כיצד, כיון שנתחייב אדם בב"ד לחבירו אם אין שוטר שיוציא ממנו כיון שפורש מן הדיין אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום אא"כ מוסרו ביד השוטר"?!

     

    והביאור בזה
    עניין השוטרים הוא רק סיוע להשופטים, שאם השופט אינו יכול לבצע את משפטו בפועל, צריכים לשוטרים, "בעלי מקל ורצועה", שיכריחו את הבעל דין "שיקבל עליו את דין השופט". ולכן נקראת הפרשה רק בשם "שופטים", ומינוי השוטרים אינו נחשב למצווה בפני עצמו (במניין המצוות), אלא הוא נכלל במצות מינוי השופטים - כיון שעניין השוטרים הוא פרט בעניין ה"שופטים" (בכדי לפעול את קיום המשפט (בפועל) שע"י השופטים), אבל אין זה עניין הכרחי לעניין המשפט, שיכול להתקיים בפועל גם ללא שוטרים, כאשר המצב והזמן הוא כתיקונו, שאין צריכים לזה (כפי שיהי' לעיל), כנ"ל. וזה שהציווי בתורה כולל גם "שוטרים", הוא כיון שזהו ציווי לדורות המדבר על כל הזמנים וכל המצבים, במילא צריכים ציווי על שוטרים, במצב שנדרש שיקבלו את הדין בדרך כפיה [ולכן גם נאמר במדרש "אם אין שוטר אין שופט", לא לדינא, אלא לתועלת קיום הדבר, כשיתכן שבלא שוטרים המשפט לא יצא לפועל].

     

    על פי זה יובן הטעם
    לכך שביעוד ניתוסף "ויועציך" (נוסף על "שופטיך"), כיון ששלמות הכוח לכך שבגאולה יהיו בני ישראל בשלמות ויקיימו את הוראות השופטים ללא צורך בשוטרים - הוא מזה שיהיו אז "שופטיך" וגם "יועציך" החילוק בפשטות בין שופט ויועץ הוא: שופט אינו בערך להנשפט, הוא נמצא שלא בערך למעלה ממנו - הן מצד ידיעתו והבנתו בדינים ומשפטים, והן מצד הביטול שצריך להיות להנשפט אל השופט בכדי לקבל את הדין (אפילו אם אין זה כרצונו של הנשפט); השופט פוסק את הדין ומשפט בדרך ציווי וגזירה (מלמעלה למטה), והנשפט מוכרח לקבל זאת בקבלת עול (בין אם הוא מבין זאת ובין אם לאו). מה שאין כן יועץ כשמו כן הוא - הוא נותן עצה טובה, בלשון חז"ל - "עצה טובה קא משמע לן (מַשְׁמִיעֵנוּ)". שעניין זה מורה שהיועץ (בתור יועץ) נמצא בערך להשומע ומקבל העצה, ולכן מדבר היועץ אליו (לא מלמעלה למטה בדרך ציווי וגזירה, אלא) כידיד טוב המדבר עמו שווה בשווה ונותן לו עצה טובה כיצד להתנהג, עצה שהוא (השומע) מבין ומונח אצלו והוא מרגיש שזהו עניין טוב עבורו (השומע), אם לאו - אין זו עצה טובה, אלא חוקה וגזירה. ועל דרך זה מובן גם החילוק בין "שופטיך" ו"יועציך" בלשון היעוד בקשר למשפט ועצה בענייני תורה ומצוות. ויש בזה מה שאין בזה: מעלת היועץ היא, שזה מתקבל יותר אצל שומע העצה, זה חודר בו בפנימיוּת מציאותו, כיון שמונח אצלו שזוהי עצה טובה עבורו; מעלת השופט היא, שהיות והוראותיו באות כהוראה וציווי מהשופט שהוא נעלה שלא בערך מהנשפט, הרי זה נותן לשופט, שיש לו כוח התורה לפסוק דינים, נתינת כוח גדולה שלא בערך (לגבי יועץ שבערכו), וגם - שזה בא בדרך ציווי מלמעלה, שמכריח את האדם שיקיים את ההוראה (משאין כן עצה יש לו ברירה אם לקיים או לא).

     

    ובסגנון אחר
    אצל שופט נמצאת בהדגשה (בעיקר) מציאות השופט, ואצל יועץ נמצאת בהדגשה (בעיקר) מציאות מקבל העצה. ועל דרך שני העניינים שצריכים להיות בכללות עבודת האדם. עבודת האדם בכוח עצמו - אתערותא דלתתא, והסיוע מלמעלה - אתערותא דלעילא. ועל דרך זה בפרטיות יותר ישנם שני עניינים אלו בסיוע מלמעלה עצמו סיוע ונתינת כוח שהוא בערך לאדם ומתלבש בו באופן פנימי; וסיוע ונתינת כוח הבא מדרגא שלא בערך אליו. ועל דרך זה יש לומר ישנם שני עניינים אלו בסיוע לעבודה הבא מבני ישראל עצמם: "שופטיך" - שעניינם הוא תורה (דבר השם) - נותנים סיוע מלמעלה שלא בערך האדם, ו"יועציך" - מסייעים לו באופן של התלבשות פנימית, באופן שמרגיש שזוהי טובתו.

     

    על פי זה יובן החילוק

    שב"שופטיך" נאמר "כבראשונה" וב"יועציך" - "כבתחלה" החילוק בין "ראשונה" ו"תחלה" הוא: "ראשון דמעיקרא משמע", היינו שזהו (או שיכול להיות) קודם התחלת העניין. משאין כן "תחלה" מורה על התחלת העניין בפועל. ויש לומר שזהו החילוק בין "שופטיך כבראשונה" ו"יועציך כבתחלה" (שגם כפי שהשופטים והיועצים היו פעם, ישנו חילוק עיקרי ביניהם המודגש בשינוי הלשון "כבראשונה" ו"כבתחלה"): כיון שבפעולת השופט נמצאת בהדגשה (בעיקר) מציאות השופט, וזה בא בדרך ציווי מלמעלה, ללא התחשבות (כ"כ עיקרית) בהכשרת כלי המקבל - לכן ישנו הפסק (באיכות, ובמילא גם בזמן) בין דברי השופט לקיומם ופעולתם בפועל, כיון שלאחרי פס"ד השופט צריך רק אז להתחיל דבר חדש - קבלת הדין וקיומו ע"י הבעל דין. ולכן נאמר בזה הלשון "שופטיך כבראשונה" - שהשופטים ש"אשיבה" הם "כבראשונה", בדרגת "ראשונה", לפני התחלת העניין. משאין כן בפעולת היועץ, שבה נמצאת בהדגשה (בעיקר) מציאות המקבל, הרי שומע העצה הוא כלי מוכשר לזה, והעצה נאמרת מתוך מחשבה שהיא תתקבל אצל השומע, דהיינו, שעצם עניין (נתינת) העצה מורה על כך שכבר ישנה התחלת העניין, כיון שהשומע כבר מוכן לכך, והעצה היא רק כדי לגלות זאת בו ולהראות לו כיצד זוהי (עצה ל)טובתו, וגם בזמן - שתיכף לאמירת העצה ישנה התחלת קיום העצה. ולכן נאמר "יועציך כבתחלה", שה"יועציך" שישובו בימות המשיח הם "כבתחלה", בדרגת "תחלה", הם קשורים עם תחילת קיום העצות בפועל. ועל פי זה מובן גם הלשון "יועציך" לשון נוכח, היועצים שלך - כיון שבעצה מודגש שזהו עניין שלך; והכוונה בזה היא, שע"י "יועציך" ייעשו גם ה"שופטים" - "שופטיך" לשון נוכח, שהוראות השופטים (שהם מצד עצמם שלא בערך הנשפט) יתקבלו אצלו באופן פנימי, כקבלת העצות. ויש לקשר זה עם הנאמר בפרשתנו - שופטים גו' תתן לך בכל שַּעַריך": שַּעַר (העיר) הוא הפתיחה וההתחלה להיכנס לעיר. והכוונה היא, שמינוי השופטים (והשוטרים - בזמן שבו צריכים לזה) יהי' באופן ד"תתן לך בכל שַּעַריך" לשון נוכח, שה(הוראות ופסקי דינים דה)שופטים - שהם מצד עצמם באופן של הבדלה, ומתקבלים בדרך ציווי וקבלת עול - יתקבלו אצל בני ישראל וירדו "לך (ויתירה מזה) בכל שַּעַריך", בפנימיוּת, באופן שנעשה התחלה ו"שַּעַר" - "שַּעַריך". ויומתק ע"פ הפירוש בזה בעבודת השם, ש"שַּעַריך" קאי (גם) על שַּעַרי (אברי) האדם (עיניו, אזניו, אפו ופיו) שהם "שַּעַר" ופתיחה בינו ובין כל הסובב אותו, ו"בכל שַּעַריך" צריך להיות "שופטים תתן לך" - שכל אבריו וכוחותיו יונהגו ע"י ה"שופטים" שבנפשו, המוחין דנפשו האלקית (שופטים), שאתם הוא לומד תורה. היינו, שלימוד התורה והוראות התורה (שופטים) שלו ינהיגו וירדו ויתלבשו - ובאופן ד"תתן" ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן" - "בכל שַּעַריך", בכל איבריו וכוחותיו הפנימיים, באופן שחודרים בו לגמרי - "שַּעַריך", השַּעַר וההתחלה שלו. שזה נפעל ע"י "יועציך", שהם "כבתחלה", כנ"ל.

     

    על פי זה יובן הטעם לכך
    שלאחרי ביאת המשיח לא יצטרכו ל"שוטרים", כיון שאז יהיו "שופטיך" ו"יועציך" בשלמות - הן המשפטים והוראות התורה הבאים ע"י "שופטיך" ביחד עם נתינת כוח הנעלית שבזה, והן העצות הטובות הבאות ע"י "יועציך", המביאים זאת בפנימיוּת בהאדם, ודוקא ע"י שני ענינים אלו נעשה יהודי חדור לגמרי בתורה ומצוות ואלקות, כך שאינו צריך יותר לשוטרים (כפייה והכרח) כדי לקיים את דבר השם: ע"י "שופטיך" בלבד, הוראות התורה שיהודי מקבל בקבלת עול בדרך ציווי וגזירה - חסרה העבודה הפנימית, החודרת בהבנתו והרגשותיו, הבאה ע"י "יועציך". ובמילא נשארת עדיין נתינת מקום ואפשריות (בכוחות הפנימיים שלו) לעניין הפכי; ע"י "יועציך" לבד, שזהו עצה טובה עבור השומע והמקבל, חסר כוח התורה והסיוע שלא בערך הבא ע"י פס"ד השופט (כנ"ל), כלומר, בגילוי אלקות שבזה. דווקא ע"י שני העניינים - "שופטיך" ו"יועציך" - נפעל שהאדם עצמו (באופן של התלבשות בפנימיוּת מציאותו שנתקבל אצלו ע"י "יועציך") מתנהג ע"פ הוראות התורה (ע"י "שופטיך"), שאז אין יותר מקום ואפשריות שהאדם יצטרך לכפייה (ע"י שוטרים) לקיים את הוראות השופטים. מהאי טעמא גופא שצריך להיות "יועציך כבתחלה" בכדי להביא את שומע העצה להבנה והרגשה פנימית בתורה ומצוות וביהדות, באופן שזה נעשה ה"תחלה" וה"שַּעַר" שלו (ולא שנשאר כדבר חדש שהוא שלא בערכו) - מובן, שזה צריך לבוא ע"י עבודת היהודי עוד קודם הגאולה, עבודה לפי ערכו, צעד אחר צעד ודרגא אחר דרגא, בכדי להכין אותו ולעשותו כלי מוכשר לקבל את הגילויים דימות המשיח, כולל - "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה". ונוסף לזה: ע"פ הידוע שתכלית השלמות דימות המשיח "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצווה היא המצווה בעצמה כו'". וכל ההמשכות מלמעלה באות באופן דמדה כנגד מדה, שעבודתו של יהודי צריכה להיות מעין ההמשכה שהוא ממשיך ע"י עבודה זו (וע"י זה נעשה כלי פנימי לההמשכה) - מובן בנדון דידן, שבכדי להגיע ולקבל את המצב ד"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה" בימות המשיח, צריך להיות ביהודי מעין זה בעבודתו עכשיו - שיהדות ותורה ומצוות יהיו אצלו בשני האופנים: בדרך "שופטיך" - קבלת עול בקיום הוראות התורה, ובדרך "יועציך" - שהוראות התורה יתקבלו אצלו בפנימיוּת כעצה טובה.

    ועניין זה נפעל ע"י זה שבני ישראל בכל דור ודור מצייתים ל"שופטים" ו"יועצים" של דורם - כמבואר בפוסקים, ש"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שַּעַריך" הוא ציווי עיקרי ויסודי בכל המקומות, גם בחוץ לארץ, ובכל הזמנים, גם בזמן הזה (בתור שליחותם של ב"ד הראשונים), וכמו שנאמר בפרשתנו - "ובאת גו' אל השופט אשר יהי' בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך", עד שה"שופט אשר יהי' בימים ההם" בכל דור הוא "כשמואל בדורו כו' (עד) כמשה בדורו". ושלימות עניין השופט והחכם היא כאשר נוסף לזה "נהנין ממנו עצה ותושייה", או שנוסף על השופט והרב מורה הוראה בדורו יש לו (בנפרד) גם "יועציך" ("עשה לך רב" וכיו"ב), הנותן לו עצות ביראת שמים ועבודת השם. וע"י הציות ל"שופטיך" - רב מורה הוראה שלו, הנותנים את פסקי הדינים והוראות התורה, וה"יועציך" - פועלים ונעשים כלי פנימי (ע"י יועציך) בכדי לקבל את ה"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך (לשון נוכח - יועץ שלך) כבתחלה", גם העניינים שלא בערך (שופט), כנ"ל.

     

    דוגמא להנ"ל
    ישנה מהחילוק שבין דברי תורה ודברי נבואה (שאודות שניהם מדובר בפרשת שופטים): תורה היא למעלה מהעולם (קדמה לעולם. תורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שהיא למעלה משייכות לגדרי העולם, כשם שלית מחשבה תפיסא בי' כלל [והגם שהתורה "ירדה ונסעה כו'". ובאה בהתלבשות בהבנה והשגה למטה, עד ש"נקראת על שמו", אך היא נשארת בעצם מהותה - עצם התורה - למעלה מהבנה והשגה]. ולכן גם אופן פעולת התורה בעולם - הוא בעיקר בדרך ציווי ופס"ד מלמעלה. מה שאין כן נבואה - אע"פ שהיא דבר הוי', ה"ה התגלות אלקות לנבראים, "גילה סודו אל עבדיו הנביאים", בגדרם הם (אם ישנם התנאים דחכם גבור כו'), שנקלטת בדעתו ושכלו של הנביא, באופן שמתאחד עם זה - "מתלבשת בשכלם והשגתם במראה הנבואה וגם במחשבתם ודיבורם כמו שכתוב "רוח השם דיבר בי ומלתו על לשוני", ועניין הנבואה צריך לבוא בגלוי דוקא בדיבור, "כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם כו' והוא מגזירת ניב שפתיים כו'", לא כתורה שיכולה (מצד ענינה) להישאר במחשבה; וגם לתוכן הנבואה יש שייכות לעולם, "אין הנביא עומד אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם כו'". ויש לומר לכאורה, שתורה ונבואה הם בכללות ע"ד החילוק בין "שופטיך" ו"יועציך": שופט ענינו הוא - לפסוק דיני התורה, שזה בא בדרך ציווי וגזירה. יועץ נותן עצה ש"מלובשת" בלבושים של שומע העצה, בהבנתו והשגתו - ע"ד עניין הנבואה (הקשורה עם כליות יועצות, בחי' נצח והוד), שהנביא (שאינו שופט) נותן עצה בנוגע להנהגה בענייני העולם ("דברים העתידים להיות בעולם"), "כגון, לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או אל תעשו כו'". וכשם שישנו הציווי לשמוע ל"שופטיך" בכל הזמנים, כמו שכתוב בפרשתנו: "ובאת גו' אל השופט אשר יהי' בימים ההם" (כנ"ל ס"ו), כן הוא גם בנוגע לנביאים - כמו שכתוב אח"כ בהמשך הפרשה: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך השם אלקיך אליו תשמעון", וכפי שמאריך הרמב"ם בספר המדע, ש"מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם", ואודות המצווה לשמוע לנביא, כמבואר שם פרטי הדינים בזה. כיון שהרמב"ם מביא זאת בספר "הלכות הלכות" (ובאריכות גדולה), ועם ההקדמה שזהו "מיסודי הדת" - מובן, שזוהי הלכה הנוגעת לבני ישראל בכל הדורות. והגם שאמרו חז"ל "משמתו נביאים האחרונים חגי וזכרי' ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" - דובר פעם] הפירוש בזה שהיא לא נתבטלה לגמרי (אלא "נסתלקה", אבל לא "בטלה" או "פסקה"), וכמוכח מזה שגם אח"כ מצינו השראת רוח הקודש אצל כמה וכמה (וכמובן גם מזה שבספרו הלכות - בין כל התנאים בנוגע לנבואה - אין הרמב"ם מביא שום תנאים בנוגע לזמן הנבואה, משמתו נביאים האחרונים). ויתירה מזה: הרמב"ם כותב באגרת תימן, שבשנה מסוימת (כפי שמחשב שם) "תחזור הנבואה לישראל", "ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח (שנאמר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו')". ויש לומר שהביאור בזה מובן ע"פ המדובר לעיל בעניין "ויועציך כבתחלה", שבכדי שיוכלו לקבל את הגילויים דימות המשיח, צריכה להיות התחלה בזה בהעבודה עתה - בזמן הזה - בבחינת "יועציך" (ע"ד הנבואה), המשכה (עצה) שמתקבלת אצל האדם (באופן שיש לו שייכות לזה כבר "בתחלה"), וזה מאפשר לו לקבל באופן פנימי את גילוי האלקות בימות המשיח, הן ד"שופטיך" והן ד"יועציך", כנ"ל. ולכן הלכה היא לדורות - גם בזמן הגלות - ש"מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם", שתמיד (בכל הדורות) שייך העניין דגילוי הנבואה למטה, עד לדרגת נבואה שהיא מעין דנבואת משה, "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" - שלימות עניין הנבואה, כמבואר ברמב"ם בארוכה.

     

    ועל פי זה יש לומר
    הטעם לכך שהרמב"ם מאריך בנוגע לאופן נבואת משה, דלכאורה: מאי דהוה הוה - למאי נפק"מ בזה בספר הלכות, הלכות לבני ישראל בכל הדורות? ואם זה נוגע לזמן שלאחרי ביאת המשיח כאשר "משה עמהם", הרי יראו זאת בעצמם, ואין צריך לומר הלכה על זה עכשיו?

     

    והביאור בזה
    בכל הדורות - גם לפני תחיית המתים של משה - נוגע ההלכה לדעת ש"הא-ל מנבא את בני האדם" (גילוי אלקות בגדרי הנבראים), עד השלמות בזה כפי שהי' אצל משה. ויתירה מזה - בכל דור שייך ש"נביא אקים להם גו' כמוך", כמבואר ברמב"ם ש"כל נביא שיעמד אחר משה רבנו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כו' אלא מפני המצווה שצווה משה בתורה כו'", כלומר, שכל נביא הוא המשך נבואת משה ותורתו (אלא שבגילוי הנבואה ישנם חילוקי דרגות, כמבואר ברמב"ם. ובדורנו נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר. ובפרט לאחרי ש"תחזור הנבואה לישראל", שהיא "הקדמת משיח" (כנ"ל) - הנבואה שתהיה אצל משיח צדקנו (ש"נביא גדול הוא קרוב למשה רבינו"), ואמרו חז"ל ש"גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון", ובכל דור ודור ישנו אחד הראוי לזה - לכן צריכים לדעת כהלכה גם בזמן הזה (עוד קודם הגאולה), שישנה המציאות דגילוי הנבואה (אצל משיח עוד לפני הגאולה), כמעין והתחלת ("יועציך כבתחלה") שלימות גילוי הנבואה לאחרי הגאולה. היינו, שאין זה חידוש שיתחדש רק לאחרי הגאולה, אלא שההתחלה בזה נפעלת עוד קודם בבחי' "יועציך כבתחלה", ולכן כותב זאת הרמב"ם בספר ההלכות שלו (ובפרט שהרמב"ם כותב בספרו גם את ההלכות הנוגעות לימות המשיח, גם - ההקדמה לזה).

     

    ע"פ הנ"ל יובן החידוש
    דדורות האחרונים בכלל ובפרט דדורנו זה ובפרט בזמן זה, שע"פ הכרזת והודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו כבר סיימו הכול (כנ"ל ס"א), וע"פ כל הסימנים אוחזים כבר ברגעים האחרונים לפני הגאולה: מהזמן שהתורה צוותה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שַּעַריך" ובמשך הדורות מאז, ובפרט הדורות (הקודמים) של הגלות - כיון שלא זכו והגאולה לא באה אז, הרי זה ראיה שעדיין לא סיימו את מעשינו ועבודתנו ועדיין נותר רושם מעניין ד"חטאינו" (ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו"), שבגלל ההעלם והסתר דעולם עדיין לא אחזו בשלמות בהמצב והזמן ד"שופטיך" ו(בפרט ד)"יועציך", והיו זקוקים ל"שוטרים" (לכפות שיתנהגו ע"פ משפט השופטים). אבל לאחרי הריבוי הכי מופלג ד"מעשינו ועבודתינו" במשך כל הדורות, מובן שמתקרבים יותר ויותר למצב זה. ובמיוחד בדורות האחרונים, כאשר ניתוסף הענין דגילוי פנימיוּת התורה, החל מה"מצווה לגלות זאת החכמה" בזמן האריז"ל, ואח"כ - "יפוצו מעינותיך חוצה" ע"י רבותינו נשיאנו - שעל ידם "תחזור נבואה לישראל" (בלשון הרמב"ם הנ"ל), "גלה סודו אל עבדיו הנביאים", הם הנם נביאי דורנו עד "נביא מקרבך גו' כמוני" (בהיותם אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא), והם "שופטיך" ו"יועציך" דדורנו: הן "שופטיך" - בהיותם נשיאינו, שנשיא (מלשון התנשאות) הוא למעלה שלא בערך מאלו שעליהם הוא נשיא (על דרך מה שכתוב "ויגבה מכל העם משכמו ומעלה"), וגם רבותינו המלמדים תורה לכל העם - ע"ד "שופטיך"; והן "יועציך" - הנותנים עצות בענייני תורה ויראת שמים, עד גם עצות בעניינים גשמיים (עניין הנביאים). ובפרט ע"י הגילוי דתורת חסידות חב"ד, בהתלבשות בחכמה בינה ודעת בהבנה והשגה, באופן שזה מובן אפילו בשכל דנפש הבהמית - עכ"פ בבחי' "עצה טובה קמ"ל" - שמתקבלת בשכל ורגש האדם, וע"י גילוי פנימיוּת התורה בחב"ד שבשכל ("יועציך") - עד באופן ד"טועמי' חיים זכו" (שע"י הטעימה טועמים את עצם הדבר) - נעשה שַּעַר ("שַּעַריך") והתחלה ("יועציך כבתחלה") לגילוי פנימיוּת התורה לעיל, וע"י הטעימה וההתחלה עכשיו - נעשים בנ"י וכל העולם כלי פנימי לגילוי פנימיוּת התורה שלאחרי זה ע"י משיח צדקנו.

     

    ובכל זה גופא ניתוסף
    עוד יותר בדורנו זה - כאשר ישנה השלימות דיפוצו מעינותיך חוצה בכל קצווי תבל, ובאופן המובן בשכל בני אדם, אפילו של זה הנמצא בחוצה שאין חוצה הימנו, וגם - תרגום פנימיוּת התורה ותורת החסידות בלשון עם ועם רוסית, וכיו"ב ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ובאופן דהולך ומוסיף ואור, עד לימים האחרונים - שנדפס גם (ספר התניא, תושב"כ דחסידות) ב"בריי-ל", הכתב עבור "סגי נהור" ר"ל (כמדובר לעיל). וע"פ ההכרזה הנ"ל דכ"ק מו"ח אדמו"ר, שכבר סיימו את כל עניני העבודה, כולל העבודה דרבותינו נשיאינו כ"שופטיך" ו"יועציך" עד היום הזה, ו"אכשור דרי" כפשוטו - מובן, שכבר הגיע הזמן ד"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה" בתכלית השלמות (ואין צריכים לשוטרים, כיון שכבר הכל מבורר), לאחרי הטעימה וההתחלה בזה ע"י רבותינו נשיאינו.

     

    מזה מובן הלימוד
    לכל אחד ואחד בעמדנו בשבת פרשת שופטים בדורנו זה ובפרט בזמן האחרון, הרגעים האחרונים דהגלות - שצריכה להיות עבודה בהתאם מדה כנגד מדה למצב הגאולה:  לפרסם אצל עצמו ואצל כל אלו שאפשר להגיע אליהם - שצריכים לקבל על עצמם ולקחת על עצמם (ביתר חוזק) את ההוראות והעצות ד"שופטיך" ו"יועציך" שבדורנו - "מאן מלכי רבנן" בכלל, ובפרט נשיא דורנו - הבא בהמשך לרבותינו נשיאינו שלפניו - שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו, וכציווי התורה הנ"ל "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודיבר אליהם את כל אשר אצונו", "אליו תשמעון", וכפס"ד הרמב"ם הנ"ל, שאם יש לאחד המעלות והשלימויות שצריכות להיות לנביא ומראה אותות ומופתים - כפי שראינו ורואים בהמשך קיום ברכותיו אצל נשיא דורנו - הרי "אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כו' אלא מפני המצווה שצווה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון", עי"ז ש"יאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו" (כפי שראו זאת אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר), ויתירה מזה: "נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא - כפי שהוא בנוגע לנשיא דורנו, וזה נמשך בדור שלאחריו ע"י תלמידיו כו' - הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה"; וצריכים לציית לו תיכף ומיד עוד "קודם שיעשה אות", ו"אסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת ואסור לנסותו יותר מדי כו' שנאמר לא תנסו את השם אלקיכם כאשר נסיתם במסה כו' אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי השם בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו כו'." כיון שמאמינים בדברי הנביא, לא משום שאלו דבריו של הנביא, אלא משום שאלו דברי הקב"ה ע"י נביא זה! [אפילו לא דברי הקב"ה שנאמרו ע"י נביא שני, אבל לא נאמרו אליו]. ישנה ההוראה כנ"ל, שצריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל-בחירה, שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהי' ה"שופטיך" ו"יועציך" ונביא הדור, שיורה הוראות וייתן עצות בנוגע לעבודת כל בנ"י וכל האנשים דדור זה, בכל עניני תורה ומצוות, ובנוגע לחיי והנהגת היום יום הכללית, גם ב"בכל דרכיך (דעהו)" ו"כל מעשיך (יהיו לשם שמים)", עד - הנבואה העיקרית - הנבואה ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא"י. וביחד עם זכות זו - יש לכל אחד מאנשי דורנו האחריות לקבל על עצמו את ה"שופטיך" וה"יועציך", ולציית להוראות ועצות הטובות שלו - ובלשון רבים ("שופטיך" ו"יועציך"), ריבוי משפטים וריבוי עצות, נוסף על כך שזה בא (ומיוסד על ההוראות והעצות) מ"שופטיך" ו"יועציך", "מאן מלכי רבנן", ורבותינו נשיאינו בדורות שלפני זה - שאז יש לזה גם התוקף המובן לכל א' בבחינת עצה טובה (לא רק בדרך ציווי), שאפילו אם הוא אוחז מעצמו (ואפילו אם יש לו ע"פ תורה ושולחן ערוך ממה לאחוז מעצמו), הרי יחיד ורבים הלכה כרבים - כדעת ה"שופטיך" ו"יועציך" - רבים.

    וע"י הקבלה וקיום ההוראות ד"שופטיך" ו"יועציך" שבדורנו - נעשה עי"ז גופא מעין והתחלת קיום התפלה "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה" בגאולה האמיתית והשלימה (כנ"ל), במכול שכן מזה ש"סוף מעשה במחשבה תחלה", על אחת כמה וכמה שזה כבר גם בדיבור ("ניב שפתיים", עניין הנבואה), כנהוג לאחרונה לבטא את הדברים בדיבור, כולל ובמיוחד - שהנה הנה באה הגאולה.

    ועל פי זה ישנו גם מענה על השאלה ששואלים על כך שמדברים לאחרונה שהגאולה באה תיכף ומיד ממש - לכאורה: כיצד זה יכול לעבור ולהצליח בצורה חלקה כל כך; כיצד יגיבו בני הבית על זה, ומה יאמר העולם על כך?! והמענה הוא, שאילו עניני הגאולה היו חידוש, אולי הי' מקום לשאלה; אבל היות והגאולה אינה חידוש דבר, אלא כל עניני הגאולה התחילו כבר ("כבתחלה") וכבר נמשכו ונתקבלו בעולם הזה הגשמי התחתון שאין תחתון למטה ממנו (בבחי' "ויועציך כבתחלה") - לא יהי' פלא כאשר הגאולה באה תיכף ומיד ממש!

     

    ובפשטות
    בעמדנו בהתוועדות חסידים בד' אמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו - צריך כל אחד, אנשים נשים וטף, לכל לראש לקבל על עצמו החלטות טובות לקיים את כל ההוראות הטובות והעצות שדובר עליהם בהתוועדות - מיוסד על תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ודברי תורה והוראות דרבותינו נשיאינו. שיהיה "שופטים תתן לך בכל שַּעַריך", שכל ז' שַּעַרי האדם, ב' העיניים וב' האוזניים, ב' נחירי האף שלו ופיו - יונהגו ע"פ הוראות תורתנו הקדושה כפי שנמסרו ע"י "מאן מלכי רבנן" בכלל, ובפרט ע"י "שופט" ו"יועץ" הדור - נשיא דורנו, ובפרטיות יותר: כשם שישנו שופט ונביא בכל דור, וזהו "מיסודי הדת", שתמיד ובכל מקום ישנו גילוי אלקות למטה – על דרך זה הוא גם בפרטיות בתוך יהודי בעצמו, יש לו נשמה, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", ממש גם בפירושו שזה קיים באופן נצחי (גם כפי שיורדת למטה לעולם הזה הגשמי). ותוכן ההוראה ד"שופטים גו' תתן לך בכל שַּעַריך" הוא בזה, שהוראות ה"שופט" וה"יועץ" הכללי נמשכים ועוברים ע"י ה"שופט" וה"יועץ" הפרטי שבכל נפש האלקית - שכל ה"שַּעַרים" (אברים גשמיים) שלו מונהגים ע"י ג' המוחין שלו ("שופטיך"), ומדותיו שבלב ("יועציך"), שכל ומדות דנפשו האלקית, הלומדת ומבינה את הוראות התורה, ובפרט כפי שמתבארות ע"י "שופט" הדור כ"ק מו"ח אדמו"ר, ומורידה זאת למדות הלב שלו, אהבה ויראה וכו'. היינו, שלימוד התורה שלו צריך להיות לימוד שמביא לידי מעשה, המתבטא בהנהגתו בפועל - הן בכוח הראי' שלו, הן בכוח השמיעה שלו, הן בחוש הריח שלו והן בדיבור וטעימה (בפה) שלו. ובכל אחד מהם - בשני הכיוונים דימין ושמאל, עשה טוב וסור מרע, שכנגד זה הם ב' העיניים, ב' האוזניים וב' נחירי האף. וגם הפה - טועם ("חיך אוכל יטעם") הן טעם מתוק והן טעם מר. כלומר, שהוראת השופט (ובפרטיות - השכל דנה"א) מקיפה ומורה כיצד צריך להתנהג בכל העניינים בחיים - "מטעמים" לשון רבים (כמבואר בתניא), הן העניינים שהם "מתוקים" והן העניינים שהם "מרים" (בחיצוניות), אבל - מגלים בזה (וזה חלק מהוראת השופט), שבאמת ובפנימיוּת גם הדבר המר הוא "מתוק", ואדרבה - מתיקות נעלית יותר מדבר שהוא לכתחילה מתוק (ע"ד המעלה דחסדים הנסתרים). ובאופן - שכל הפרטים ופרטי פרטים דחיי היהודי חדורים ומונהגים ע"פ הוראות ה"שופט" וה"יועץ" שלו - נשמתו. וכך גם בכללות יותר - כל איש ואשה הם ה"שופט" וה"יועץ" דביתם ובני ביתם, וצריכים להנהיג את הבית ע"פ הוראות ועצות התורה. עד בכללות עוד יותר, כנ"ל - שכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף, מקבלים על עצמם ומקיימים את הוראות שופט ויועץ הדור. ומשפיעים כך על אשתו ובני ביתו, עד על כל אלו שיכול להגיע אליהם. עד גם בכללות העולם - כך שכל העולם, גם עולם מלשון העלם והסתר, עם כל פרטיו ופרטי פרטיו נעשה רשות היחיד חדור בנקודה האחת והיחידה דיחידו של עולם (מלשון העלם למעליותא, מבחינת "ישת חושך סתרו"), כפי שמגלה את עצמו "בקרבנו" ע"י "נביא אקים להם גו' כמוך", נשיא הדור ש"הוא הכול", "צדיק יסוד עולם", על דרך אבן השתי' - שנמצאת במקום מסויים בעולם הזה הגשמי, וקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה, כהארון שנגנז וכיו"ב), ע"ד שופט ונביא שקיים (נצחי) בכל דור (כסימן לגילוי אלקות בעולם באופן תמידי) - שממנה הושתת כל העולם כולו ושני הענינים באבן השתי' - (א) נקודה אחת (ב) הכוללת הכל (ממנה הושתת כל העולם) - מרומזים גם באותיות ד"שתי-ה" (ועל דרך זה בתיבת "ישת" ד"ישת חושך סתרו" כנ"ל): היו"ד מורה על נקודת הביטול (קבלת עול) – על דרך העניין ד"שופטיך", וה"שתה" מורה על התפשטות - כנראה בצורת האותיות ש, ת והשם - ע"ד העניין ד"יועציך". ובהדגשה יתירה בשנה זו - הי' תהא שנת אראנו נפלאות, שכוללת בתוכה את רוב האותיות ד"שתי-ה", ובמקום היוצא דופן (השם שי"ת) הנ"א; והכנה לשנה הבאה - הי' תהא שנת נפלאות בינה, עם המעלה דבינה (בחי' "יועציך" בערך לנקודת החכמה), ששרשה הוא למעלה מחכמה (ראי', אראנו). בשנה זו גופא - נמצאים כבר בסיום השנה, בחודש אלול - חודש החשבון דשנה שעברה וחודש ההכנה לשנה הבאה. ובחודש זה כבר עברנו את ז' הימים הראשונים, ז' ימי ההיקף (מיום ראשון עד יום השבת), הכוללים את כל ימי השנה (שעברה והבאה) - הרי זה מתאים עוד יותר לערוך חשבון צדק וההכנות המתאימות לשנה הבאה בנוגע לעבודה הנ"ל ד"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה". ונוסף על זה כבר עברו שלשה שבועות (למעליותא) שלמים מה"שבעה דנחמתא", ואוחזים כבר בההפטורה ד"אנכי אנכי הוא מנחמכם", מענה הקב"ה על טענת בנ"י "ותאמר ציון עזבני אד' והשם שכחני", ובסגנון אחר - "עד מתי"?! והקב"ה משיב ש"אנכי אנכי הוא מנחמכם", כולל - הנחמה בכפליים (אנכי אנכי) דהגאולה האמיתית והשלימה.

     

    ויהי רצון, שע"י העבודה בקיום "שופטים גו' תתן לך בכל שַּעַריך", באופן ד"ואשיבה שופטיך גו'" הנ"ל - יקויים זה בפועל ממש, ב"שַּעַריך" בארץ ישראל, וב"שַּעַריך" בית המקדש השלישי, ש"טבעו בארץ שַּעַרי'", ובנ"י ע"י עבודתם מעמידים זאת מחדש, וביחד עם זה בית המקדש עצמו (שהוא בנוי ומשוכלל למעלה) יורד מלמעלה למטה, ביחד עם קדש הקדשים ואבן השתי' שבו, שממנה הושתת כל העולם כולו. ובעמדנו אחרי חמשה עשר באב - שמזלו אריה, ר"ת (אב) אלול, ראש השנה, יוהכ"פ הושענא רבה - הנה מנהג ישראל לאחל לכאו"א מישראל ולכל בנ"י: כתיבה וחתימה טובה, וגמר חתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות וברוחניות ובגשמיות וגם יחד, והקב"ה ימלא משאלות לבב כל אחד ואחת מישראל לטוב, ובפרט - בקיום בקשת ותביעת כל א' מישראל: "עד מתי"?!

     

    "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה",
    בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש.

     

     

    דברים בשם אומרם:

    הרב יוסף גינזבורג שליט"א

    מקור: משיחות הרבי מליובאוויטש ש"פ שופטים, ז' אלול השםתנש"א

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אריהאלוני1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין