למר זילבר,זקן הכפר, חגגו יום הולדת 90.
"מניין הכפר כמניין שנותיי", סינן הוא בלחישה. והוסיף,בחדות קול , שיכולתי להרגיש כיצד היא, בת קולו, בוצעת את האוויר לחלקים : "וכשם ששנות חיי מגיעות לקיצן, כך קיים בי החשש שגם ימי הכפר, שרצינו שיהיה, מגיעים לקיצם". ושתק.וניכר ששתיקתו הרועמת נשמעה למחוזות רחוקים.

חיים זילבר,עובד אדמה היה, עיניו כהו מזמן, אך ליבו היטיב עדין לצפות למרחקים.

על אף שנות בצורת ומגפה שנחרטו על פניו, עורו קרן.

חלמתי.חלמתי שהזמן עוצר מלכת ומר זילבר   יוצא מפתח ביתו שנבנה על הגבעה, מתחת לעץ האלה המסוככת על ביתו,ובידו לוחות. פסיעותיו האיטיות כפסיעותיו כיום.חושש הוא בהליכתו לבל יתקל ברגבי אדמתו החרושה.ימעד ועימו הלוחות.

ורק אחידת יד חזקה, כאחיזת יד של עובד אדמה, שלפתה את זרועי זירזה את "יקיצתי".
"תגיד, אתה גר לידנו"?! הפניתי את מבטו לעברו של הקשיש ועניתי:"כן, מר זילבר". דמותו האבהית, דמותו האלוהית, כדמותו המצוירת של משה ובידו לוחות הברית גרמו לרעידת קול בתשובתי הקצרה.מר זילבר הקשיש, על אף שמיעתו הלקויה, חש ברעידת הקול.

מר זילבר, הניח את כף ידו על כתפי.ובאותו הרגע הרגשתי כיצד משתנה משקלי ועולה ועולה ועולה..ואני מנסה בכל כוחי לאחוז בכיסא על מנת שאוכל להכיל את שנות חייו ופועלו של מר זילבר. שנות חייו כשנות חיי הכפר.סיפור הכפר מונח כעת על כתפיי הצנומות, סיפור שאסור שייפסק. והבנתי את העניין גרמה לי להרגיש כיצד משקלי ממשיך לעלות ולעלות, וממאן לעצור.

מר זילבר הטה את ראשו על עבר אזני והוסיף בלחש:" האלה, מגבעת ביתי, מיטיבה לספר לי סודותיה.בשוכבי ובקומי לוחשת לי כיצד צופה היא עבורי למרחוק בעדרי עגלי הזהב הפולשים לשדות החיטה שחרשו אבותיי ויוצקים שם בטון.בטון נפשם."

"אל תפחד", הוא השיב והמשיך, ויכולתי להישבע שעינו קרצה לי, קריצה מהולה בחיוך שובב:"
האלה,לאבותיי היא הבטיחה, שחטא עגל הזהב לא ישנה.אצלנו כאן בכפר." עיניו בהקו. והוא, חיים זילבר, לא הפסיק והמשיך:"מפקיד אני בידך את שהבטחתי לאבותיי, לשמור ולקיים את הבטחת עץ האלה" .