בשעה טובה נפתחה שנת הלימודים. להרגשת החג תרמו נבחרנו שביקרו את התלמידים הטריים והרעיפו עליהם מחכמתם. הגדיל לעשות ראש ממשלתנו שביקר באשקלון, חבולת הקאסמים, וניפק את התובנה היפה אנחנו לעומת החמאס מחנכים את בנינו לשלום. האמירה הזאת יפה לא רק מפני שהיא מייצגת את שאיפת השלום (שאולי עוד נותרה לנו), לא רק מפני שהיא מוצאת את הדרך להראות למי ששכח "מי האיש הרע בסיפור", אלא משום שהיא שמה את החינוך בראש הפירמידה. לא גנים דפוקים, לא דת מוות, אלא פשוט חינוך לקוי הוא שגורם לתופעת הטרור. וזה הזמן להרים את הכפפה ולשאול – איזו פרדיגמה פדגוגית אומללה הביעה לכך שכל כך הרבה מבני האזור, מלאים שנאה? כל כך הרבה מבני האזור שואבים שמחה וניחומים מפגיעה וכאב של שכניהם? כל כך הרבה מבני האזור מוכנים להתנדב לפגוע (לרצוח) את זולתם – ואפילו להקריב לשם כך את חייהם?
אולי השיטה החינוכית הידועה ביותר בתולדות האנושות היא שיטת "המקל והגזר". יש מי שמשייך אותה לפסיכולוגיה ההתנהגותית, אבל אנחנו יודעים שהמקור שייך לנו. בעצם בגרסה היהודית השיטה קיבלה שדרוג קטן: שיטת "המקל והמקל", או בלשון משלי "חוסך שבטו שונא בנו". ואבותינו כמובן אהבו את בניהם ולא חסכו מהם חלילה את שיבטתם, וכך האהבה הזאת שורשרה מדור לדור. עם כל הכבוד למחנכי המקל, הם רחוקים שנות אור מהפדגוגיה המשופרת של ימינו. היטיב לבטא זאת הפילוסוף משה יעלון (העונה גם לתואר שר הביטחון). לשיטתו של יעלון לחינוך אמתי (או שמא נאמר צריבת התודעה) לא מספיק מקל אלא צריך נבוט של ממש (או בלשונו הוא "הנבוט של צוק איתן עדיין מונף"). לשבחו של יעלון צריך לציין שאת מסת הנשק של צבאנו הוא לא מפעיל חלילה לצורכי נקמה, גם לא כתגובה, גם לא כדי להשקיט את הציבור, אפילו לא להגנה עצמית... כאן מדובר בחזון הרבה יותר נשגב. השימוש הנרחב בנשק נועד למטרה החשובה של חינוך. הנבוט הקדוש נועד להכניס שכל בקדקודם הרצחני של הפלסטיני, להראות להם את האור: רצח, אלימות וטרור היא דרך רעה.
ואולי בכל זאת יש פגם גנטי בבני האסלאם – שכן המסר הכל כך פשוט של הנבוט לא מחלחל, ההפך הוא הנכון. מלחמת אפגניסטן הראשונה (הפלישה הסובייטית) על מיליון קרבנותיה – לא הרחיקו את משיכת בני האסלאם לאלימות – להפך. בעקבות האלימות הנוראה הזו שנמשכה 8 שנים – צמחו ארגונים כמו אל-קעידה ורמת האלימות הכפילה את עצמה. גם מלחמת עירק השנייה על (כמעט) מיליון קרבנותיה לא הצליחה להעביר את המסר, ושוב במין עיקשות מוזרה המשיכה של בני האסלאם לאלימות רק עלתה (עיין ערך דעאש). במערכת החינוך נהוג לומר שאין תלמיד גרוע. כלומר האשם באי ההבנה של התלמיד נעוץ במי שמלמד. ואולי לאור התוצאות העגומות של שיטת הנבוט שווה לבדוק את האפקטיביות שלה. הצד החיובי שבה הוא כמובן זריעת פחד. המפגע הפוטנציאלי ישקול טוב- טוב אם להשתמש באלימות מפחד המכה הצפויה. אבל מה לגבי הצד הפחות חיובי? הרי מכת הנבוט זורעת לא רק פחד. באותה עת שהפחד נזרע נזרעים עמו גם עלבון, שנאה, נקמה. נזרעים עמו ההבנה שרק אלימות עובדת, ובעצם שאלימות היא השפה לדבר עם בעל הנבוט.
זה הזמן לחזור לאמירתו היפה של ראש ממשלתנו. יכול להיות שאנו מחנכים את בנינו לשלום (נדמה לי שגם ההנחה הזו כבר לא כל כך מובנת מאליה), אפס באותה נשימה יכול להיות שאנחנו גם מחנכים את מי שאיננו בן שלנו, למשהו שונה לגמרי משלום? |
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מילים יפות ללא כיסוי.
אם אנחנו מחנכים את בנינו לשלום, איך רבים כל-כך מהם יוצאים שונאי זרים, גזענים, מתנשאים, שיכורי כוח, מוכנים לגרש ולהרוג אפילו את בני עמם שחושבים אחרת מהם.
נהפוכו, משהו בחינוך במדינה הזאת דפוק מן היסוד.
ברוטוס: אמירתו היפה שם ראש ממשלתנו: "יכוליות שאנחנו מחנכים את בנינו לשלום?" נאמרה בבעטה, בחשש גובר ועל סף פניקה. רק זה עוד חסר לו, מחזור מתגייסים של מחסום ווטש ושלום עכשף
נטוס: אנחנו מסכימים עם התזה שלך. יש אפשרות שכזאת. הצעה קטנה, לעולם אל תתבסס בתיאוריות שלך על המלומד מ. יעלון הוגה הדעות המוביל בממשלת ישראל. מי שהתפלמס עם ז'ק דרירה על הדקונסטרוקציה של המבנים הלוגים בבניינים ברצועת עזה. הוא שהפליא לטעון נגד פירוק הבינום של ניוטון תוך פירוק בניינים עם פצצות חצי טון, אורים ותומים של תבונה, דעת ומה לא?
..
* הקישוריות הובאו לנוחותם של קוראיך, לך, בוודאי אין בהן כל צורך