לוקסוס
ריחות התבשילים מהמטבח של סוליקה מילאו את האוויר בשכונת מחנה ישראל באווירה של שבת, גם אם היה זה אמצע השבוע. בכל בוקר בשעה שש, העירה את פרוספר בעלה ויחד היו שותים כוס תה עם נענע ואוכלים עוגיות שקדים דביקות, לפני שיצא אל הטנדר עמוס הפועלים שהגיע לאסוף אותו לעבודה במפעל הבטון. אותו בוקר החל כמו אלה שקדמו לו. פרוספר יצא לעבודתו כשסוליקה מציידת אותו בחצי כיכר לחם לבן ספוג טחינה תוצרת בית שעטפה חציל מטוגן ופרוסות מלוחות של עגבנייה טרייה. כהרגלה, העבירה סוליקה את הבוקר בממלכה שלה. מטבח עשיר בתבלינים, טעמים מיוחדים ובתבשילים שכל מי שטעם מהם ליקק את אצבעותיו, שיבח את ידיה הכישרוניות של בעלת הבית וברך אותה בברכת אשת חיל מי ימצא. לאט לאט התמלא הבית ריחות קציצות טלה בלימון וכוסברה רעננה שקטפה בגינה וארומת לחם פרינה שאפתה בתנור על גבי חלוקי נחל ששמרה במיוחד למטרה זו. כשחזר פרוספר מהעבודה ניראה מוטרד מאד והקפלים במיצחו היו עמוקים ושקועים יותר מאי פעם. כששאלה מה קרה ענה לה שנמאס לו מהעבודה במפעל ושאדמונד השכן שלהם שהגיע עם ירושת אימו המנוחה ממרוקו, פתח חנות בגדי נשים בעיר {משהו "לוקסוס" לדבריו} והציע לו לעבוד עימו בחנות. סוליקה שחשבה שדעתו של בעלה נטרפה עליו, לא התייחסה לדבריו והגישה לו את האוכל בתקווה שהתבשיל המהביל יחזיר למוחו טיפה של הגיון. אך פרוספר התכוון גם התכוון ליישם את תכניתו החדשה. כבר שנים שהרגיש מוזנח וזקן אף יותר מגילו האמיתי וחש משהו בבטן, כזה שלא יכול היה לכנות בשם אך בער בו והחליט כי זה הזמן להחליף אווירה ולהתערבב בריחות ובצבעים של מרכז העיר השוקק קולות ואנשים חדשים. הוא היה בטוח שהשינוי המיוחל אף ישנה את מצב רוחו הירוד ויאיר את מבט עיניו שהיה כבוי בשנים האחרונות. למחרת, מוקדם בבוקר, עוד טרם הנץ השחר, התעורר פרוספר משנתו, סירק את שיערו הכסוף לאחור, לבש את החליפה שקנה במיוחד לחתונה של אמיל האחיין שלו מקזבלנקה בשנה שעברה, התיז על עצמו מי קולון ויצא כמו חתן אל חופתו כשהוא ממהר אל רחוב דוד המלך, שם עלה על קו 18 עד לרחוב אגריפס ועוד נאלץ ללכת בקור הבוקר הירושלמי כעשרים דקות עד לחנות הבגדים הגדולה של אדמונד. המוכרים בחנות לא הבינו מה לאדם בגילו ולחנות בגדי הנשים אך כיבדו אותו בהתאם לדרישתו של אדמונד מנהלם הקשוח. כך עשה פרוספר את דרכו הלוך ושוב מדי יום ולמרבה הפלא ולתדהמתה של סוליקה הגיע הביתה מאושר, מלא חוויות ואף הצליח להפקיד בידה משכורת מכובדת, מה שמנע מסוליקה להתרעם ולהביע שוב את דעתה בנושא, אף שעדיין האמינה שדעתו של בעלה נטרפה עליו. יום חמישי הגיע וסוליקה הוציאה אל שבכת הברזל שעל אדן החלון פרוסות חציל בלדי מומלחות כדי שיתייבשו בשמש ויגירו את נוזליהן המרים. מבעד לחלון, יכולה היתה לראות, על ספסל הבטון למטה, את שכנותיה ריימונד וראשל משוחחות בלהט וכשהיטתה את אוזנה, יכולה היתה לשמוע כי על פרוספר בעלה הן מדברות ועל מעלליו בחנות בגדי הנשים של אדמונד. אט אט הרגישה את חמתה בוערת בעורקיה והחלה מסננת קללות עסיסיות כשהיא מרגישה את עצביה רותחים יותר ויותר. כיבתה סוליקה את האש בכיריים, הסירה מעליה את חלוק הפלאנל שקיבלה מפרוספר בבית היולדות כשילדה את ביתם הבכורה פאני, לבשה שמלה פירחונית שהדגישה את ירכיה עבות הבשר ורצה אל קו 18 לכיוון רחוב אגריפס. היה זה סוף השבוע והחנות היתה עמוסה מפה לפה. גברות לבושות חליפות מחוייטות לצד בחורות בשמלות מתנפנפות הסתובבו בין המדפים וכשנכנסה פנימה, יכולה היתה לשמוע את קולו של פרוספר שהיה צרוד משנים של עישון , אך לא הצליחה לראותו. כשהלכה בעקבות הקול, הגיעה אל פתח חדר הלבשה שהיה סגור בוילון עבה ואטום. מבפנים יכולה היתה לשמוע קול אשה צעירה שביקשה מפרוספר שהיה איתה בתא, לרכוס עבורה את הרוכסן בשמלה שמדדה תוך כדי שהיא מתנצלת שלא לבשה דבר מתחת לשמלה כי נכנסה לחנות במקרה ולא התכוונה למדוד דבר ועוד הוסיפה כמה נחמד פרוספר ושיבחה את השירות האדיב והנעים שהעניק לה. עיניה של סוליקה כמו יצאו מחוריהן ובערו רשפים של אש מרוב כעס. בהינף יד הסיטה את הוילון. האשה הצעירה ברחה משם כששמעה את סוליקה צורחת בזעם על פרוספר וגוררת אותו החוצה מהחנות, לאורך הרחוב, לכיוון האוטובוס שהביא אותם אל הבית בשכונת מחנה ישראל. ממול יכול היה פרוספר לראות את בית הקברות של ממילא ואת הטרקטורים שעבדו בשדה שליד וכל חלומו היה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותו, ככה, עכשיו , כמו שהוא, המום ומשותק מתגובתה הקיצונית של אישתו חמומת המוח. חודשים אחר כך עוד ריכלו במכולת של מכלוף הגיבן ואצל הקצב בתחילת הרחוב על איך הצליחה סוליקה להשאיר את פרוספר בבית, שלא יתפתה לרכוס רוכסנים מאחורי וילונות בחדרי הלבשה. איך ראו אותו, מדי שבוע, מייבש את החצילים בחלון, תולה את תחתוני הכותנה של סוליקה במרפסת על חבלי הכביסה וקוטף בגינה עלי כוסברה ופטרוזיליה טריים למרק החרירה שהכינה. וסוליקה עבת הבשר? מאותו היום לא העזו ריימונד וראשל להזכיר את שמה בשיחות הבוקר שלהן על ספסל הבטון ואפילו הגברים שהתאספו בכל בוקר לשחרית בבית הכנסת פחדו מלספר על איך חינכה את פרוספר שישב בבית ולא בטעות יתן עינו באישה אחרת ולא משנה אם לובשת היא חלוק פלאנל או שמלת משי. והיא? סוליקה? היתה מתהלכת כטווסית בשכונת מחנה ישראל, זקופה וגאה, כשהשכנות בכניסה לבלוק מברכות אותה לשלום ולוקחות צעד אחד אחורה. ליתר ביטחון.
|