כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    דיוקן נרקם

    6 תגובות   יום חמישי, 10/9/15, 00:21

    דיוקן נרקם

     

    מומלץ להתבונן בסרטון לפני קריאת הרשומה

     

    http://cafe.themarker.com/video/3255129/


    כשסיימתי את המחקר האמנותי והאקדמי שלי בנושא 'דיוקן עצמי', בעצם הרגשתי שאני רק עכשיו מתחילה. גם היום, אני עדיין מרגישה וחושבת שאני בהתחלה. כל שלב שבו אני חופרת וחוקרת (בכל מובן) את פני השטח כדי להגיע לפְּנים, אני מבינה שזו עדיין התחלה. אין לי התנגדות להיות כל הזמן בהתחלה הזאת.

     

    ובכן, כשסיימתי את המחקר ובאמתחתי כמאה ויותר ציורי דיוקן עצמי, הרגשתי שהנושא עדיין מעסיק אותי, עדיין מסקרן אותי, יש לי עוד מה להגיד בו, ויותר נכון מה לשאול.

     

    כי מבחינתי, תהליך היצירה מתחיל בשאלה. היצירה היא שאלה. רק כשהציור או היצירה מסתיימים ואני עוזבת אותו לנפשו, ואת עצמי לנפשי (כל אחד הולך לדרכו), רק אז יש איזושהי תשובה. וגם תשובה זו, היא זמנית, לגופו של עניין, ויחסית. בכלל, נדמה לי שכל תהליך היצירה מותנה במה שנקרא 'הַצָּקָה'/ 'שאלה'. שאלה מודעת או לא מודעת, סמויה כמו גלויה אשר מקננת במוחי ובנפשי. או אז אני מתחמשת בכלי יצירה, כאלה ואחרים, ומתגייסת כדי לספק מענה לשאלה. משהו לא פתור. ייתכן שזה משהו לא פתור חיצוני, אם מדובר למשל באמן שמוטרד בעניינים חברתיים וציבוריים, ייתכן שזה משהו לא פתור פנימי נפשי, אם זה אמן שעוסק בענייני עצמו. כך או כך, היציאה לשדה היצירה, לדעתי ומבחינתי (והיום אני יודעת זאת בבירור, וגם יודעת להסביר זאת. בעבר לא ידעתי לומר זאת, אבל אלה היו העובדות גם אז), משהו לא ברור, משהו חסר, משהו לא פתור יש שאלה באוויר.

     

    ובכן, בדיוקן עצמי עסקתי ועודני (ונראה שבזה אמשיך ואעסוק עוד שנים רבות), כי רק על עצמי לספר ידעתי (ואם לרחל היה אומץ לספר זאת לכל העולם, ועוד גם קצרה בשל כך תהילה, אז גם אני מרשה לעצמי לומר זאת קבל עם ועולם). יחד עם זאת, משפט זה שבו אני מודה ש 'רק על עצמי לספר (לצייר) ידעתי, טעון הסבר.

     

    בלחיצה על הקישור הנ"ל - ניתן לצפות בסדרת ציורי דיוקן מתקופת שונות - אני תבנית נוף, הדיוקן של העצמי

     

    מה? האם זו אהבה עצמית, שבה הנך מרוכז אך ורק בעצמך? הלזאת התכוונה המשוררת? או אני הציירת? היום, אני יכולה לומר ,עם קבלות של מחקר ממשי, שהכוונה היא שאדם, שיש לו מידה מסוימת של רגישות ופתיחות נפשית, מבין שכדי ללמוד על האדם, על העולם, על נפש האדם, עליו להתבונן פנימה אל תוך עצמו.

     

    לרוב בני האדם, נוטים להתבונן על ואל זולתם, הם מבקשים ללמוד על העולם מתוך התרחקות מעצמם בם ומתוך שימת לב מרובה על האחרים. אמיצים הם אלה שמוכנים להניח את נפשם על שולחן הניתוחים, לחפור בה, לחקור אותה, להפוך ולהפוך בה ולגלות על צפונות עצמם, ומכך להבין ולהסיק על העולם. אדם שמספר על עצמו מתוך ההתבוננות העמוקה והבלתי מרחמת אל תוך עצמו, הוא אדם שמוכן ללמוד עוד משהו על נפש האדם. נפשו שלו היא המודל הקרוב לו ביותר, הוא מקור שיש בו מידע רב. אנשים ,דווקא לרוב, נמנעים מכך. לעומתם, אמנים, סופרים, משוררים יודעים להשתמש בנפשם שלהם כדי להפיק ממנה יצירה, ללמוד ממנה וללמד את העולם.

     

    ובכן, בדיוקן עסקתי. ומשסיימתי את עבודת המחקר, כמו שאמרתי, ידעתי שעכשיו אני רק מתחילה. כל דבר כשר ומתאים לי בשביל להעלות עוד יצירה, עוד צד מתוך פני. ציירתי על דיקט, על בדים גדולי ממדים, על ניירות, בפנקסים, בספרי אמנות ישנים ובין לבין גם בתוך מה שנקרא 'ספר סקיצות'.

     

    בספר הסקיצות שלי העליתי ציורי דיוקן אשר חלקם היו כבר בכלל דור שני ושלישי של ציור.

     

     

    ''

    נורית צדרבוים - דיוקן בתוך 'ספר אמן' - שלב ראשון - 2011

     

     

    ''

    דיוקן נרקם - ספר אמן / בתהליך - נורית צדרבוים 2010

     

     

    ''

    דיוקן נרקם /בתהליך - נורית צדרבוים , 2010

     

    כלומר, צילום של ציור שלי, שאותו הדפסתי, הדבקתי בספר הסקיצות וציירתי עליו שוב מחדש ואחרת. בשנת 2009 התחלתי לעבוד באינטנסיביות וגם בהפסקות בתוך ספר הסקיצות. ציירתי בתוכו ועליו, הדבקתי וציירתי, ותמונת הפנים הפכה להיות כשמה כן היא. צדדים רבים. ווריאציות רבות של דיוקן, יהיו שיאמרו ברוח פסיכולוגית וריאציות רבות של האני, ואני אומר, ברוח פסיכולוגית ואמנותית, פנים רבות לפנים שמעל פני השטח, וגם למה שמתחת לפני השטח.

     

    יכולה להתבונן, על אותו דבר, לכאורה, כל הזמן, כל פעם, ובכל פעם התוצאה תהא שונה. לא. אני לא מתעדת את עצמי, את הנראות שלי. אני עוקבת אחר הלך רוחי הפנימי. מציצה אל עצמי דרך עור פני, באור היום, או בחשכת הליל. מציצה דרכי אל עצמי. אבל בעצם כל מה שאני רוצה לעשות, וללא שובע, הוא להפיק עוד ציור. מקור ההשראה שלי הוא עולמי הפנימי אשר אליו אני מנסה לחדור דרך מפת פני הגלויות (וזאת בידיעה, כי העברית כבר גילתה לי, שפָּנים זה גם פְּנים).

     

    ספר הסקיצות נמלא והולך. דמויות צצות מכל עבר. אני מתבוננת וזה לא מספיק. משהו שם חסר לי. ואם אומר זאת במונחים של מי שעשה משהו בידיים, אז אומר ה'אצבעות עדיין מדגדגות לי'.

     

    חוסר הנחת. אמרתי זאת קודם. 'הָצַקָה'. הרגעים המבורכים של אמן יוצר הם רגעי 'חוסר הנחת'. הרגעים שבהם אינו מרוצה. הרגעים שבהם הוא חש שמשהו חסר. עדיין אין לו מנוחה. אין לי שום הסבר, לפחות לא היה לי אז, מדוע הרגשתי שאני חייבת "לרקום" על הציורים.

     

    אספתי חוטי רקמה ד.מ.צ מכל הבא ליד, הכנתי מחט ראויה ונרתמתי למלאכת הרקמה.

     

    ''

     

     

    ולא, אל תטעו לחשוב, לא התגעגעתי לעבודת גובלן (מעולם גם לא עשיתי), לא התגעגעתי לשיעורי מלאכה (אותם שנאתי), לא התכוונתי לקשט את הציורים (שהרי אני עוסקת באסתטיקה מסוג אחר לגמרי). הרגשתי שצריך שם עוד משהו. זה היה אז, ב – 2009. ייתכן שהיום לא הייתי מרגישה זאת. הציור כתוצר מוגמר, לא נראה לי מוגמר. הרגשתי שזה סתמי, הרגשתי שמשהו חסר.

     

    ''

     

     

    במשך כארבע שנים, הספר הקטן הזה, ספר הסקיצות, היה מונח לידי תמיד. ובתנאים מסוימים, בימים מסוימים, כשלא הייתי בְּשִיר, או כשלא הייתי על הקיר, או כשלא עסקתי בצרכי השעה, גם אם אלה היו צרכי אמנות למיניהן, חיכה לי הספר,  וחיכו הדיוקנאות, המחט והחוטים.

     

    ואני דוקרת ורוקמת ושוזרת ותופרת.

     

    ''

     

     

    ואיני שואלת למה? אולי אתם תשאלו. אני לא. כי איזו תשובה הגיונית אפשר לתת כשעושים באמנות מהלך לא הגיוני? ומה הקשר בכלל בין הגיון לאמנות? האמנות היא איגיון וזה מה שטוב בה. כולנו יודעים שרקמה זו פעולה פונקציונלית, אסתטית, שנועדה למטרות נוי וקישוט וגם אולי לתעסוקה בשעות הפנאי. ואני איני רוקמת לא מפה, לא וילון ואפילו לא פרוכת. על פנאי, בכלל אין מה לדבר, אין לי פנאי. העיסוק שלי באמנות גוזל לי כל רגע פנאי אפשרי (על אף שיהיו כאלה שיאמרו שהם מציירים למשל בשעות הפנאי. אז זהו, שאני לא). וההיגיון והדעת נותנת ואומרת שנשים נטלו מלאכה זאת לעצמן, אמונות היו על עבודות רקמה, מלאכה נשית – עממית ואפילו עתיקה.

     

     

    ''

     

    אז מה לכל זה ולציוריי דיוקן צבעוניים שספונים יחדיו תחת כריכה קשה בספר סקיצות? אין כאן מקום לדבר על צורך. שכן, באמנות לא עושים שום דבר כי צריך. באמנות אף אחד לא יודע מה צריך. הצריך מתברר בדיעבד ואחרי הרבה שנים. וגם אז הוא נשאר צריך כאקט תרבותי והיסטורי. ועם כל זאת, ועל אף כל מה שאמרתי, שמי צריך? ובשביל מה? ומה זה נותן? ואיך עושים את זה בכלל? מצאתי לעצמי את ההסברים והנימוקים שלי, את אופני העבודה שלי, את הדרכים לבצע זאת, ולכל אלה הצטרפו כמובן ההתמדה (אם לא נאמר האובססיה), הנחישות, המסירות וההשתכללות.

     

     

    ''

     

     

    ''

     

     

     

    נסכם זאת כך. אני רוקמת, או יותר נכון משתמשת במחט וחוט כעוד אמצעי צבעוני וחומרי בעבודת היצירה שלי, שהנושא שלה הוא דמויות דיוקן, ייתכן דיוקן עצמי, ייתכן דיוקן אדם- אשה- נשים. איני רוקמת שם כדרך הרקמה המוכרת והידועה. איני ממלאת שטחים, איני מייצרת דוגמאות רקמה. אני שוזרת שכבה נוספת של צבע, אשר מייצרת מירקם נוסף, אני מעבה ומעבדת את הציור והופכת אותו לאובייקט שיש בו חומרים שונים.

     

    צריך לומר שהציורים שם, חלקם משולבים בקולאז'ים, חלקם בצבע מים, אחרים בצבעי פנדה, ועוד חומרי ציור שונים במה שנקרא 'טכניקה מעורבת'. שכבת הקווים שאני מוסיפה במקצבים שונים, באורכים שונים, בצבעים שונים, בצפיפות שונה, מייצרים שכבה נוספת לדיוקן המצויר. שכבה שמצליחה לא להסתיר את מה שנמצא מתחת, ומצד שני שומרת גם על הנוכחות של עצמה. וזה הדבר שאני אישית כל כך אוהבת בעבודות אלה, האפשרות לשמור על הקיים, על מה שהיה שם, לעלות על זה עם חומרים אחרים, להוסיף עוד נדבך לדיאלוג המירקמי והצבעוני שנוצר שם, ויחד עם זאת לא לאבד כלום בדרך. לתומי, אני אפילו, מציינת לעצמי, שזה סוג של הישג. המצאה. אני מוסיפה בלי לגרוע. וזה לא פשוט. אני מוסיפה בלי להסתיר.

     

    ''


    פעולת הרקמה עוברת שלבים שונים. אפשר לזהות את השלב "האכזרי" שבו אני חופרת ודוקרת את הציור-פנים-דיוקן. בין אם זה הציור הפיזי שנדקר ובין אם זה הדיוקן שנדקר באופן מטפורי, ובין אם אלה אצבעותיי אשר נדקרות בלי סוף, וטיפות הדם מצטרפות לצבעים שבציור, הרי יש כאן לכאורה אקט מטפורי שאפשר לקרוא אותו ככאב וכהריסה. החורים על הנייר, הציור ש "שנפגע", האצבע שנפצעת. וכל זאת כדי להשיג את התוצאה המרהיבה של ציור שעליו יש שכבה דקה של חוטים, ארוגים במקצב משל עצמם.

     

    הציור, שעליו אני מרקדת עם מחט וחוטים הוא לא יושב שם סביל ומקבל את כל מה שהוטל עליו. האו משפיע, הוא קובע ואני רק שם להקשיב ולהשיב. ועבודת הרקמה, על אף שזו לא רקמה שבה רוקמים לפי ציור ודוגמא שאותה יש למלא, מחושבת ומתוכננת. למעשה, יש כאן שילוב של ספונטניות, אינטואיטיביות וחשיבה. שילוב של חופש ותכנון.

     

    אני מתבוננת בציור, אני לומדת את צבעיו ובהתאם אני בוחרת את צבעי החוטים. יכולים אלה להיות חוטים בצבע זהה לצבע שנמצא בציור, יכולים אלה להיות חוטים בצבעים נוגדים, או משלימים. לעתים אני רוקמת על צבע מסוים בצבע המשלים שלו. וכפי שאמרתי אני מרחיבה את הדיאלוג הצבעוני ומעמיקה אותו, מבלי שאני מבטלת דברים קודמים. אני נותנת להם לשכון זה בצד זה יחדיו.

     

    ''

     

    כאשר אני כותבת מילים אלה, עולה בדעתי דבר, שעד רגע זה לא חשבתי עליו, ובוודאי לא בהקשר זה. פעולת הרקימה/תפירה/צביעה/איחוי שאני עושה בעבודות אלה מזכירה לי את המושג 'פוליפוניה' אשר מגיע מתחום המוסיקה. פוליפוניה זו יצירה אשר בה נמצאים בהרמוניה ומתנגנים יחד מנגינות שונות. האוזן המוזיקלית של המאזין אמורה להצליח לשמוע את הכול יחד ולהבחין בלחנים השונים. כל זה בבחינת הכול יחד וכל אחד לחוד. זו הרמוניה מיוחדת במינה אשר צריך עין או אוזן רגישים ומיומנים כדי להבחין בזאת.

     

    אכן, יש כאן צירופים, שאולי מלכתחילה ועל דרך ההיגיון לא נועדו לשכון יחדיו. אני כאמנית, לקחתי על עצמי, כפי שאני מבינה (לאחר שנים רבות של עשייה) לעשות עם חומרי האמנות השונים, כבתוך שלי, ולהמציא להם תפקידים חדשים. בממלכת האמנות שלי, בדלת אמותיי, במוקם שבו בעצם הכול מותר, וכל איסור מופר, אני מחברת גם את מה שנראה שלא נועד להתחבר, ומצרפת את מה שהצירוף בו אינו עונה על פונקציה מסוימת, לבד מהיותו מטפורה ויזואלית. המטרה שלי היא שבסופו של יום החיבור גם אם לא נועד להיות מלכתחילה ייראה שלם ומושלם. במילים אחרות ישב טוב יחד.

     

    פעם אמרתי לאחת מנכדותיי שהיססה לעשות משהו ש "על הנייר הכול מותר". סוג של חופש. אבל חופש שתובע ממך משמעת מסוג אחר לגמרי.

     

    כבר אפשר להבין, מתוך כל דבריי אלה, למה כיוונתי כשאמרתי 'דיוקן נרקם'. גם בפשט וגם בדרש. בפשט, כלשונו, חוטי רקמה ופעולות רקמה עולים על הדיוקן. קורה לו משהו, הוא נרקם. אך המשמעות השאולה שלו, אומרת הרבה יותר. משהו קורה פה. הדיוקן קורם עור וגידים פיזיים, אשר הופכים להיות סמל שמספר על התוכן הפנימי. הדיוקן קורם עור וגידים פיזית ורוחנית. עבודת היצירה היא תמיד פיזית שבאה ממקום רוחני, רוחנית שמדברת בצורה פיזית. הדיוקן נרקם, הוא מתפתח.

     

    ''

     

    לא ארחיב כאן ולא אדבר על כל המשמעויות הנפשיות והרוחניות שאפשר לגזור ולהבין מתוך פעילות זאת. היצירה יוצאת לחופשי, וכל אחד רשאי לפרש אותה כרצונו ועל פי מיטב הבנתו.

     

    אבל עוד לפני הפרשנות שנוגעת ברבדים הפסיכולוגיים אפשר לומר גם משהו על אמנות- נשים- מגדר. בעבודתי זו, אני נוגעת בלב ליבו של הדיון המגדרי הנוגע לאמנות, ויושבת על קו התפר של מה שנקרא אומנות ואמנות. רקמה, כידוע, אמנות נשית, עממית, מלאכת כפיים, נעשית למטרות מסוימות ומזוהה מאד עם נשיות. נשים רוקמות תופרות, מפות בגדים וילונות. אומנות, עמלנות, נשית ועממית. והנה אני לוקחת ומפרקת את דמות האישה בכלל, או את דמות האישה שאני, לעשרות ציוריי דיוקן עצמי, או אישי (מול מראה וגם שלא מול מראה). איני מציירת במקרה הזה דיוקן עצמי כסוג של אמת צילומית, משרטטת דיוקן בצבע מכחול וגיר (ודם), ומוסיפה עליו מחט וחוט.

    את מה אני מחברת? את מה אני מחוררת? את מה אני קושרת? את מה אני מיפה? את מה אני מכסה? ןמה אני מסתירה?

     

    – כן שאלות פסיכולוגיות. ובעיני, השאלות כאן חשובות יותר מאשר התשובות.

     

    ויחד עם כל זאת, אני אומרת כאן גם דבר כללי מאד, מעבר לאישי, על אמנות של נשים, על גבולות באמנות, על שבירת הגבולות, על ניתוץ מסורות ונורמות, על חיבור בין קצוות, על מעברים, על וריאציות ושינויים אפשריים, על פרשנות אישית.

     

    אני נוגעת בחומרים ובטכניקות מסורתיות, לוקחת אותן באומץ רב לעולמי שלי, עולם האמנות והיצירה שלי, משתמשת בזה על פי הבנתי ובדרך מציעה דבר חדש ואחר. לא, איני מפנה עורף וגם לא גב לטכניקות מסורתיות, מה שנקרא עבודה עמלנית ולמלאכת יד. להפך, אני מצדיעה להם ממקום בוגר. אני מצדיעה לילדה שהייתי ורקמתי נפלא. מצדיעה לאמי שלימדה אותי מלאכות יד ורקמה באופן מופלא עד יומה האחרון. מצדיעה לנשים ונשיות ואומרת את דבריי בדרכי שלי.

     

    אם יש לי וויכוח עם מה שקורה לנשים בכלל ובאמנות בפרט, אני אומרת זאת בכך שאיני בועטת בכל מה שאני כאשה שבגרה, אלא מביאה את זה למקומות שבהם אני נמצאת ואשר נמצאו מתאימים לי.

     

    עבודה זו מצטרפת בנוכחות שלה, באמירה שלה ובנראות שלה, לתערוכה שעשיתי לפני שני עשורים ואשר לה קראתי "בחפץ עשתה כפיה". שם אני מציגה ציורי ענק מופשטים ובהם אני מתכתבת עם הפיוט 'אשת חיל מי ימצא' – מתכתבת ומתווכחת. אוהבת את הרעיון (לשיר שיר לאשה ולאם הבית) ומתווכחת עם התפקידים אשר בגללם היא נחשבת ל'אשת חיל'.

     

     

    ''

    מתוך התערוכה 'בחפץ עשתה כפיה' - נורית צדרבוים, 'זממה שדה ותיקחהו' - 200X90, 1994

     

    עשרים שנה אחרי זה אני מציגה בסטודיו שלי תערוכה שנקראת 'וכפיה תמכו פלך' – גם המשפט הזה, לקוח מאותו פיוט. הפעם אני מרחיקה נדוד. אני מציירת בשמן על דיקט, ציורי ענק, חותכת אותם ומנסרת בג'קסו, מחוררת במקדחה חורים, ומחברת מחדש באמצעות חבלים, וחוטים. כן, גם הפעם אני תופרת אבל לא במחט ולא בחוטי רקמה. ובעבורי מחט וחוטי רקמה הם שווי ערך לג'קסו, לניסור, לקידוח במקדחה. יש שיאמרו אלה הן מלאכות גבריות ואלה הן מלאכות נשיות, ואילו אני אומר, אלה הם טכניקות שאני שואלת מתחום המלאכה ועבודת הכפיים, לצרכים שלי כיוצרת בהתאם ובהתייחס למה שאני רוצה ליצור ולומר.

     

    הסרטון - על קו התפר - 

     

    http://cafe.themarker.com/video/3220562/

     

    בתערוכה זו אני גם מציגה עבודות שבהם אני תופרת במכונת תפירה על תחריטים והדפסים. או עבודות שבהם אני קולעת (פלך) קולעת עבודות בתוך עבודות. כן 'כפיה תמכו פלך', 'אשת חיל'. אבל לא זו שאליה מתכוונים שם בפיוט. משתמשת בכל אותן מלאכות של תפירה, רקמה, שזירה, קליעה ולא עושה עמם שום דבר תכליתי שיש לו שימוש מכוון ומצהר. השימוש היחיד הוא טכניקה שמאפשרת לי לייצר את הדבר שאותו אני רוצה, ואשר דרכה ובאמצעותה ביודעים ושלא ביודעין אני אומרת דבר או שניים, על מסורת- אמנות- מגדר-נשיות- אסתטיקה ועוד.

     

    הסרטון מושכת בחוטים - 

     

    http://cafe.themarker.com/video/2972840/

     

    העבודה הזאת אשר אני קוראת לה 'ספר אמן – דיוקן נרקם', אמורה להיות אחת מתוך סדרה שלמה. יש בכוונתי להמשיך את האובססיה ולהפיק גוף עבודות כאלה שכולם יחד אותו דבר וכל אחת או אחד הוא יחיד לעצמו.

     

    חמש שנים אני עובדת על זה בשקט. כמעט אף פעם לא פרסמתי צילומים של עבודות אלה (למרות שאני מאד פעילה ברשת וחושפת חומרים רבים). והנה לשמחתי הוזמנתי להציג בתערוכה מאד מיוחדת בגלריה 'אורייתא' בהושעיה. התערוכה 'מעשה רוקמת'.

     

    ''

     

    ניתן לקרוא את הרשימה שכתבתי על תערוכה זו באתר 'קולך'. – מעשה רוקמת למעשה חושבת. בימים אלה, לשמחתי, העבודה הוזמנה להיות מוצגת בתערוכה נוספת, באוצרותה של אורנה פיכמן -  'מעמלנות נשית ליצירת אמנות'.

     

    והדיוקן נרקם. ממשיך. רובו כבר רקום, ישנן מספר ציורי דיוקן שהמחט עדיין לא עברה עליהם. ייתכן שאמשיך עד לתערוכה הבאה, וייתכן שלא. זו עבודה שנמצאת תמיד בתהליך. היא יכולה להיות מוצגת כך, ואפשר שבתערוכה שאחריה התהליך יסתיים. וספר הסקיצות הבא, עם סדרת ציורי דמויות דיוקן נשים עצמי, כבר מחכה מוכן. נראה כמה זמן יעמוד לי כוחי לרקום את דמותי המעלה לעצמה עור וחוטים נדקרת ונתפרת.

     

    ''

     

     

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/9/15 00:14:

      צטט: שטוטית 2015-09-11 19:06:52

      שנה טובה נורית יקרה ויצירתית וכל הסופרלטיבים:) לפני כשעתיים שמעתי אותך מקריאה ברדיו שיר. נהדר }{

      תודה שטוטי יקרה מאדדדדדדדדדדדדדד.

        11/9/15 19:06:
      שנה טובה נורית יקרה ויצירתית וכל הסופרלטיבים:) לפני כשעתיים שמעתי אותך מקריאה ברדיו שיר. נהדר }{
        10/9/15 14:35:

      צטט: צח אור 2015-09-10 11:10:58

      לנורית חברתי, כרגיל את מפליאה במילותיך. ואני כל פעם מתפעל מחדש, מאהבתך לעשייתך, כתינוק העט על סוכריה.
      שנה טובה לך, אשלח לך בבריאות טובה ביצירה מהנה.
      ממני פשוט העם דל במעשי, אזוב ליד ארז ענק שכמותך.

      איציק היקר, בדומה למה שכתבתי לבועז, לפחות בפתיח של דבריי, אני אומרת גם לך. יצאתי מתוך הנחה שכבר אין איש שקורא את רשומותיי, שהרי אני לא נמצאת כאן כמעט. והנה אתה לעולם לא מאכזב, ואף מפתיע וצץ ומגיח ותמיד עם מילים משמחות. אז אכן, אני יודעת שהתפוצה היום בקפה היא כבר לא מה שהייתה, אבל לי ובעבורי התיעוד חשוב (צודק, מאהבתי וממסירותי ודבקותי באומנותי), ואפילו אם שניים יקראו וירגישו שנתרמו במשהו, הרי שזה שווה. שכן, בכל מקרה הרשומה היא תמיד תיעוד פיזי רגשי וחווייתי על דברים שבמציאות האמיתית אכן נעשו והתרחשו - וזה העיקר. המון תודה לך על שאתה בכלל קורא, ומגיב. צודק, אני אוהבת את מה שאני עושה וחיה את זה. וידידי היקר, אל תמעיט בערכך, לדעת לקרוא את הדברים, להתעניין, להבין, ולהגיב זה דבר בכלל לא מבוטל. תודה לך ושנה טובה ומבורכת.

        10/9/15 14:30:

      צטט: ~בועז22~ 2015-09-10 10:57:56

      התהליך שאת מתארת דומה לתהליך שאותו אני עובר כאשר אני חוזר לקרוא שוב ספר או שיר, שכבר קראתי. בכול פעם אני מוצא בו עניין מחודש, פן חדש, דברים שאולי לא עלו במחשבתי בקריאה קודמת. אני חושב שזה בעיקר משום הזמן שעבר מאז קראתי את היצירה בפעם האחרונה. מבלי לשים לב, אנחנו משתנים. מוסיפים ניסיון וחוויות, לחיינו. אולי אפילו, מבלי דעת, אנחנו משנים נקודות-מבט. לא תמיד הדברים מובנים, על אחת כמה, פתורים. וכול עוד יש בנו סבלנות, אנחנו מעמיקים פנימה, אל הבנות חדשות, אל תובנות חדשות. אנחנו מוכנים לאמץ כמעט כול דבר שיסביר את עצמנו, לאחרים. גם לעצמנו. לעולם אין האדם חוצה את אותו הנהר פעמיים, אמרנו?, אמרנו..., שנה טובה, יקירתי! שנה טובה ליצירות חדשות, מחודשות וחדשניות!!!

      בועז יקר, תהיתי ביני לביני כשהעליתי את הרשומה, אם בכלל עוד יש מישהו שקורא את רשימותיי. שהרי כולנו , אם לא רובינו עברנו דירה לדירת הארעי של כולם, הריהו הפייסבוק. זה עדיין לא מונע ממני לכתוב, שכן, ענייני הוא באמת התיעוד. ואתה נאמן לדרכך, אמרת פעם אחת שכאן אתה אוהב להעמיק ולהגיד, ואכן נאמן לדרכך. ואני אומרת שגם אם אדם אחד, שממש נותן דעתו, יקרא את רשימתי - דייני. וזו כמובן ההקדמה. להקדמה אני מצרפת תודה, והוקרה. באמת שמחתי שקראת, ועוד לעומק והגבת. ואתה לתוכן הדברים. אכן, וכן. התהליכים שאני מתארת אמנם התרחשו אצלי, אבל אני בהחלט חושבת שהם משקפים הרבה מאד מתהליכי המחשבה היצירתיים שאנשים עוברים. לא כל אחד נותן על זה את הדעת, אבל יש כאלה שכן. אתה כמובן, כן. לכן אני שמחה מאד שמצאת מקבילות מעניינות בתהליכי החשיבה היצירתית, ואכן כן, אנחנו משתנים כל הזמן, צוברים דברים, משירים מעלינו דברים, רואים אחרת, רואים עוד, וחושבים. כך זה אצלי ביצירה כידוע לך. ואני שמחה שעל הנחת את האצבע. המון תודה ושנה טובה ומבורכת ובריאות לך.

        10/9/15 11:10:

      לנורית חברתי, כרגיל את מפליאה במילותיך. ואני כל פעם מתפעל מחדש, מאהבתך לעשייתך, כתינוק העט על סוכריה.
      שנה טובה לך, אשלח לך בבריאות טובה ביצירה מהנה.
      ממני פשוט העם דל במעשי, אזוב ליד ארז ענק שכמותך.

        10/9/15 10:57:
      התהליך שאת מתארת דומה לתהליך שאותו אני עובר כאשר אני חוזר לקרוא שוב ספר או שיר, שכבר קראתי. בכול פעם אני מוצא בו עניין מחודש, פן חדש, דברים שאולי לא עלו במחשבתי בקריאה קודמת. אני חושב שזה בעיקר משום הזמן שעבר מאז קראתי את היצירה בפעם האחרונה. מבלי לשים לב, אנחנו משתנים. מוסיפים ניסיון וחוויות, לחיינו. אולי אפילו, מבלי דעת, אנחנו משנים נקודות-מבט. לא תמיד הדברים מובנים, על אחת כמה, פתורים. וכול עוד יש בנו סבלנות, אנחנו מעמיקים פנימה, אל הבנות חדשות, אל תובנות חדשות. אנחנו מוכנים לאמץ כמעט כול דבר שיסביר את עצמנו, לאחרים. גם לעצמנו. לעולם אין האדם חוצה את אותו הנהר פעמיים, אמרנו?, אמרנו..., שנה טובה, יקירתי! שנה טובה ליצירות חדשות, מחודשות וחדשניות!!!

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין