הוא התבונן בי במבט כבוי ואמר:
"קוראים לי "קובי קוביות", אך מאז שנעלמו לי הקוביות והשמנתי מעט,
אני מרגיש כמו שמשון שדלילה גזזה את מחלפותיו".
החיים שלי אינם אותם החיים. פג הקסם.
חשבתי שהוא מתלוצץ אך פתאום הוא פרץ בבכי מר.
"כל חיי כמעט ולא התאמצתי. הם התנהלו כשסביבי נשים. הייתי נועץ מבט, והן היו נמסות. חלקן היו משאירות את מס' הנייד שלהן מבלי שביקשתי;
מהבוחנות באוניברסיטה, שהעלימו עין כשהעתקתי. ועד האלמונית שחסכה לי עמידה בתור אינסופי ב"רמי לוי" כשפתאום קראה לי מהקופה:
"מאמי, אני מחפשת אותך כבר שעה, תביא לפה את מה שבקשתי..."
אפילו בביטוח הלאומי לפני שהשמנתי ניגשה אליי אחת הפקידות, סימנה לי לבוא אחריה, היא סגרה מאחוריי את הדלת ואת כל העניינים, מחקה את הקנסות, השאירה את מס' הנייד שלה... והשביעה אותי להתקשר.
וזהו זה נגמר. הייתי היום בביטוח הלאומי, חיכיתי בתור כמו כולם. ניגשתי אולי בפעם הראשונה בחיי לאשנב למרות שישב מאחוריו גבר, הבנתי שללא הקוביות אקבל את אותו יחס..
התבוננתי ב"קובי קוביות".  הוא ניראה כבן 40 גבר יפה תואר גבוה ומרשים.
 עיניו הכחולות היו שטופות בדמעות וכאב. ו... בטן קטנה ללא קוביות.

אולם ההמתנה היה מפוצץ באנשים. "קובי קוביות" עבר בין פקידות-קבלת-הקהל ואמר בחיוך מקסים, כשהוא מרים את האצבע בתנועה המוכרת : "אני רק שאלה"... לא עברו יותר משתי דקות ואחת מהן סימנה לו באצבע לבוא אחריה...
הוא שלח אלי מבטי תודה מתקשה להסתיר את אושרו ודמעותיו.
ואני ? -  שעה שלמה עשיתי בדיוק את אותו הדבר, הרמתי את האצבע, הרמתי את שתי הידיים.
שום דבר... לא הוזמנתי לאף חדר. חטפתי רק צעקות: "אדוני, תמתין כמו כולם".
**