0
אתמול הייתי אצל אמא שלי, לאחר יום אחד שבו לא התראינו. ראיתי וחטפתי שוק. הפנים שלה אפורות, הכוחות נטשו אותה לחלוטין, היא לא יכולה לבלוע ומעט מאוד לדבר... האמת היא, שאינני מכבירה דברים בכל פעם שהמצב באמת קשה. אז נסתתמות מילותיי והדומיה צועקת באוזניי את פחדיי. היא נעלמת, אני נאלמת. אז משגמרתי לשתוק, החלטתי שאני, לא לוקחת אותה יותר להקרנות. אחריות-שמחריות, גם להחליט שלא להחליט - גם זו לקיחת אחריות. קראתי אתמול ש- 40% מחולי הסרטן מחלימים מהסרטן ומתים מחוסר מזון. ממש "הניתוח הצליח, החולה מת". אז לא אצלנו. אני לא מסכימה. לא מוכנה לתת יד לדבר. אין יותר סרטן, היא עברה כבר 11 הקרנות, ומצבה מעולם לא היה קשה יותר. שוב הגיע הזמן לשנס מותניים ולהתעלות. |