אני לא זוכר מישהו שהצליח לבטא את תחושותיי באופן כה מדוייק כמו רענן שקד בטורו אמש. לאלו מכם שלא קראו את הטור עדיין אני ממליץ לרוץ ולקרוא (ידיעות אחרונות, מוסף שבעה ימים). שקד נוגע באופן מדוייק ומושחז בכמה מאפייני דגל של ישראל 2007 - פטריוטיות נבובה וצעקנית הבאה לידי ביטוי במכוניות יוקרה עטורות דגל ישראל, התכנסות עצמית המתורגמת לשאיפות קטנות כגודל קיש והבריחה מהתמודדות אל תוך הג'יפ, שלושת הילדים, הירקות האורגניים והחיים על חשבון מישהו אחר. כל אלו, מסביר שקד, הם תוצאה של אבדן השאיפה להשפיע על המציאות הרקובה. ומכיוון שאין בעצם דרך לשנות את המציאות המושחתת והרקובה אנו הופכים לציניים עד הסוף. בעולם כל כך תחרותי, אכזרי ומהיר, כל מה שאנו באמת מחפשים הוא קצת שקט. לצאת מהמרוץ או  לחלופין להסתופף בצילו של "מישהו מהמנגנון", מישהו עם הרבה כסף או מישהו שנמצא בצד הטוב של המדינה / בנקים / פוליטיקאים.

אלו בדיוק תחושותיי מזה הרבה מאד זמן. זה הרי לא משנה אם מדובר בבנק הפועלים, הממשלה או עיריית תל אביב. הרשויות והמוסדות מזמן לא מחפשים לשרת את הציבור אלא, במילים פשוטות, לזיין אותנו עד הסוף. והמייאש הוא שאין שום דרך לשנות את זה. נסו לגרום לעיריית תל אביב להפסיק למסות את תושביה באופן אכזרי באלפי שקלים לשנה על חניה אסורה ולהתחיל למצוא פתרונות יצירתיים למצוקת החנייה. נסו לגרום לבנק הפועלים להפסיק למסות באופן גורף את כולנו בעמלות שערורייתיות ולהוריד את שכרו של מר נחמה ודומיו. עזבו משכורות, נסו לגרום להם לשלם לניצולי שואה את הכסף שהועבר לטובתם. חבל על האנרגיה. אין סיכוי. הם ישחקו אותנו עד דק עוד לפני שנתחיל.

אמא שלי מנסה מדי פעם לעודד אותי לנקוט עמדה. לטענתה אני אשם כי "אנחנו הצעירים משאירים את העשייה לפוליטיקאים". מה לעשות, אבל אני פשוט לא מאמין בשיטה הפוליטית או הציבורית כפי שהיא באה לידי בטוי בעולם המערבי המודרני בכלל ובישראל בפרט. הנקודה הזו היא המהותית במכלול הזה. אין שום דרך לשנות את כללי המשחק בכללי המשחק הקיימים. יאיר לפיד אולי רוצה שנאמין ש"אם כולנו נתגייס ונעזוב את הציניות בצד נוכל לבנות ישראל אחרת". נו באמת. המנגנון כל כך חזק והפרטים כל כך חלשים. ובכלל, קצת קשה ללכת אחרי מסר כזה כשהוא מוגש בחסות שלמה נחמה ורשת. האתוס מיושן והמציאות בלתי נסבלת והתוצאה היא פשוט ייאוש הולך וגובר, מרירות וציניות. ומכיוון שבסופו של דבר אנחנו לא אוהבים לראות במראה אנשים מרירים וציניים, טבעם של רגשות אלו הוא שהם יולדים מהפכות.

כבר מספר שנים שאני מרגיש, כמו תרנגולות בלול יפני שעות לפני רעידת אדמה, שמשהו גדול הולך לקרות. אני לא יודע בדיוק מה או מתי, אבל יש תחושה של מהפכה באוויר. בדומה להרבה דברים גם מחשבה מדינית נעה במחזוריות. הקפיטליזם הוליד את החירות האישית ואת המעמד הבינוני אבל גם הביא לפיצוץ מעמדי, ניצול כוחני וצריכה עצומה של תרופות הרגעה. הקומוניזם תרם רבות לתפישת הצדק אבל הוליד משטרים מושחתים, עוני ודיכוי. הגלובליזציה הכניסה חצי עולם למשחק אבל הרגה את הסולידריות. כל אידאה יוצאת לדרך טהורה ומצורך אמיתי ולימים פשוט מרקיבה. השיטה הנוכחית, דמוקרטיית הצריכה המערבית, הגיעה לרמה כזו של רקבון שהיא עצמה כבר אינה יכולה לפתור בעצמה את בעיותיה. זו כבר מזמן לא דמוקרטיה. זו כבר מזמן לא רווחה. זה כבר מזמן לא שווין הזדמנויות ותגמול על הצטיינות. זו כבר מזמן לא ציונות. הכל קקפוניה של כוחניות וקיטש צרכני. זה לא שאין איים של מצויינות - ההיי טק למשל, או חיי הלילה של תל אביב  - אבל התמונה הכללית מסריחה ומצביעה על צורך לשבור את הכלים ולסדר מחדש.

מי יוביל את המהפכה ולאן היא תוביל? באמת שאין לי מושג. בניגוד לדעה הרווחת מהפכות בדרך כלל לא מובלות על ידי המדוכאים אלא על ידי ההשכלה שמנסחת את קווי המתאר לתקווה. בישראל ההשכלה עסוקה בעיקר בעצמה ובבעיותיה הקטנוניות כך שלא נראה שהישועה קרובה ממנה. מצד שני ייתכן שהמהפכה כבר בדרך. אנחנו, השואפים להצליח למרות הכל, צריכים מן הסתם להוביל אותה. אסור לחיות בתחושה ש"ככה זה". אסור להיות מרירים נטולי תקווה. אסור לוותר על השאיפה לצדק ולמינימום של אחווה. אסור לשתק את המצטיינים במגבלות מיושנות ובעיקר אסור להמשיך לתת למנגנון להמשיך לזיין אותנו. זה ידרוש הקרבה גדולה כנראה. השאלה היא כרגע מי, מה ואיך.  בלי תקווה כזו הכל באמת מסתכם לג'יפ, לירקות אורגניים ולקראוקי ציוני אלעק עם עינת שרוף.

מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור.