- "מדוע אינך רושם וממספר את סדר השליחויות ?" שאלתי אותו פעם.
- "כי אני לא יודע לכתוב..."
- "איך הצלחת להסתיר את זה ממני כבר שלש שנים", נדהמתי.
- "העמדתי פנים שאני רושם וזה חסך ממני מבוכה. נכון שזה לא הפריע לתפקוד העסק ?'.
**
עם הזמן חל בו שינוי, הוא הפך לעצבני ורוטן.
אחת מפקידות הבנק סיפרה לי, שראתה כיצד השתולל וצעק בחרון במשרד ממשלתי על דבר של מה בכך.
בבית הדפוס פגה חריצותו. הוא החל להתמהמה ולהיכנס לשיחות נפש ארוכות עם העובדים. בעטיו התחלפה אוירת "תקתוק העבודות" שאפיינה את העסק, לאווירת שאנטי.
נדמה היה שמנחם הפך להיות הפסיכולוג של עובדי הדפוס ואוירת פיוס ורוגע של "אחרי מלחמה" עם ריח קטורת בריח קינמון ריחפו באויר.
הכל דיברו על פיוס כלשהו והתפעלו מיכולתו המופלאה להביא לכך כל פעם מחדש.
**
ממתי היה צורך בפיוס ?, בבית הדפוס מעולם לא היו ויכוחים ומריבות.
אט אט הבנתי שמנחם היה "מסכסך ומשלים". הוא היה שותל זרעי מידע חלקיים, שעוררו ויכוחים, מריבות, כעסים וקינאה בין העובדים, ואז מופיע ובפקחות היה מרגיע, משלים, משנה את האווירה וזוכה בכבוד מלכים על תבונתו כמגשר.
הוא לא העלה בדעתו ש"אעלה עליו" ושאראה את כל התמונה ולא רק את חלקיה.
ההחלטה לפטרו הייתה קשה, אך מקום העבודה חייב בראש ובראשונה לייצר רווחים באווירה עניינית ושירותית, ולא להפוך למועדון חברתי ללא מטרות רווח...
**
למרות שהקפדתי להשאיר במודעת ה"דרושים" רק את הנייד שלי, שמע אחד הפונים במשיבון את שם העסק ובנחישות יוצאת דופן, התקשר ישירות לבית הדפוס.
-"שלום, בקשר למודעה"
- "איזו מודעה?" - שאל מנחם שענה במקרה לטלפון.
- "המודעה שאתם מחפשים שליח"...
**
- "איך אתה שם מודעה מאחורי גבי", זעם מנחם.
- "מצאתי לך מקום עבודה בבית דפוס אחר בשכר הגבוה ב-1500 ש"ח יותר ממה שאתה משתכר אצלי", עניתי.
מנחם היה המום והחל לבכות.
- "אבל למה אתה מפטר אותי"
- "כי אתה מסכסך בין העובדים, אבל גם משלים ביניהם", אמרתי בחיוך.
"באווירת השאנטי שיצרת העסק רדום.
דע לך שאבי מנהל הדפוס בו תתחיל לעבוד, לא יעסיק אותך לאורך זמן, אם תעשה אצלו את מה שעשית פה".
**
חלפו שלוש שנים ומנחם הופיע בבית הדפוס יום לפני הכיפורים.
"אני חייב לעבור ניתוח בעיניים. המשפחה שלי לא מוכנה לעזור לי...
האם תוכל להלוות לי 2000 ש"ח ?, אחזיר לך תוך שנה"
התבוננתי בו, חשתי את מצוקתו והחלטתי לעזור לו.
"יש לי רק בקשה קטנה אליך", אמרתי בטרם הושטתי לו את הצ'ק.
"אמי חיבבה אותך, בשנים האחרונות היא התעוורה סע לביתה עכשיו ושב איתה שעה קלה ..."
"בשמחה... " אמר בהתרגשות.
**
מנחם לא ביקר את אימי ולא החזיר את החוב.
איך עובדים גלגלי השיניים במוחו של האדם, היודע לפנות בעת צרה ולבקש עזרה, אך לא ממלא את שלקח על עצמו ?.
קל לי יותר לוותר ולסלוח על הלוואה שלא הוחזרה, מאשר על ההבטחה שנאמרה ברגש רב ושלא מומשה - לבקר את אמי.
בימים הנוראים אני רוצה לשכוח ולסלוח, אך אני תמיד נזכר במנחם.
**