דלת סניף הדואר שברחוב הרצל ברחובות נסגרה מאחוריי.
לקחתי מספר, התבוננתי בשילוט המואר ואז חשכו עיניי.
80 איש המתינו לפניי בתור לשתי קופאיות איטיות, שאי אפשר היה להתעלם מהמבט העייף והמריר שלהן שבלט מרחוק.
שאלתי בשקט את זו שאוטוטו הגיע תורה:
"אכפת לך בבקשה לצרף לערימת השוברים שלך גם את השובר שלי, עלי לשלם חשבון מים קטן ..."
במקום לקחת ממני את השובר והכסף, כפי שאני הייתי עושה, היא החלה לצעוק:
"אתה השתגעת ? אני מחכה פה כבר כמעט שעה וחצי,..
אבל ממש לא אכפת לי שתארגן הצבעה"
"למישהו יש התנגדות שאתן לגברת לשלם עבורי רק שובר אחד ?" - שאלתי בקול רם,
ופתאום זו שהציעה את "משאל העם", התחילה לצעוק והייתה מראשי המתנגדים...
סניף הדואר התעורר לחיים, איזו התנפלות, איזו המולה...
כולם צעקו על כולם והתווכחו, איזה בלגן...
יצאתי משם משאיר מהומת אלוהים -
לחיי העם הזה לא צריך טובות.

**

יש סניף דואר קטן.
לא יכולתי להתאפק: 

- "סליחה, למה אין פה תור ?"

- "הנה, עוד אחד עם תלונות..."