צבי נכנס לחדר המזכירות. צועד בכבדות, במגפיים קרועות מכוסות בבוץ. נעמד במרכז הצריף כשמאחוריו שרפרף בודד וממעל מאירה נורה חלושה וכתמתמה. הנהן לשלום, במתח, לעבר חברי המזכירות: שמעון הפולני, ישראל הרזה ותמר היפה. השלושה הנהנו בחזרה, בפנים חמורות סבר, ישובים על רמפה מאולתרת שהורכבה ממה שנותר מהבית של יוסק'ה הרפתן לאחר הפשיטה האחרונה של הפאדיון.

"קודם כל תשב." ציווה ישראל, והצביע אל עבר השרפרף הנמוך והמאובק.

הוא התיישב.

"צבי, החברים מרגישים שאת'ה מחפף בעבודה ברפת'." ירה ישראל הרזה בדיבורו החתוך, וסיים ב-ת' יורקת. "אנחנו לא מצליחים להבין מה אתה עושה שם כל היום." גער שמעון, במבטא פולני כבד. "החרא של הפרות מעולם לא הפריע לנו עד שהתחלת לעשות תורנויות." התפרצה תמר בזעם, וכמעט התרוממה מהרמפה.

"ת'מר, אני מבקש." היסה אותה ישראל ברוך, וליטף את ראשה. "צבי! כמו שאמרנו, החברים מרגישים שאת'ה מחפף בעבודה ברפת'."

חש בודד, אך לא הייתה זאת הפעם הראשונה שחש כך. כשעלה ארצה, לאחר טבח יהודי בגדד ב-1941, התאווה למשפחה הגדולה שהבטיח לו הנציג החלקלק של  הסוכנות. "חיי שיתוף אמיתיים." הרעים בקולו הנציג בכנס החשאי של צעירי הקהילה, והכה על הפודיום בכריזמת המונים. "עזרו לנו, לאחים שלכם, להגשים את חלום  הסוציאליזם! ביחד! כולם למען... אחד למען..."

מאז שעלה ארצה, חווה רגעים רבים מספור בהם המציאות טפחה על פניו ועל פני אחיו מעדות המזרח. רגעים קשים בהם השכיל להבין שהתנועה הקיבוצית, שלקחה על עצמה את תפקיד "נושאת בשורת השוויון", מעולם לא הייתה שיווניות. בעצם אולי כן הייתה, אך לא כלפי מי שלא צמח מתוכה.

ההבטחות על המשפחה הגדולה התאדו, וכעת הוא והשרפרף שעליו הוא ישוב, נותרו לבד, כל אחד פנוי לבדידותו.

"אז מה יש לך להגיד להגנתך צבי?"

"כוס'אומו, החרא של הפרות." נשמעה צעקה כקול תרועה.

תמר הביטה על ישראל שהביט על שמעון שהביט על תמר שהביטה על ישראל.

"אמרתי: כוס'אומו, החרא של הפרות." נשמעה שוב הצעקה.

צבי נד בחוסר נינוחות מצד לצד, כפוליטיקאי שבטעות פלט דברי אמת. לפתע צץ מכיס מעילו המרופט פיל ורוד קטנטן, ונחר בבוז לעבר השלושה.

"ישראל! תעשה משהו..." צעקה תמר, וטיפסה בחופזה על הכסא שעל הרמפה המוגבהת.

"חברים, הוא לא יעשה כלום. הוא טוב רק בלדבר בגוף רבים." צחקק הפיל, ומייד הישיר מבט קפוא בישראל, שנסוג מעט לאחור.

"חברל'ך, מדוע אתם קוראים לו צבי, כשאתם יודעים ששמו האמיתי הוא ששון? מי שמכם לנהוג בו כפועל אפרורי? איפה הכבוד? היכן השוויוניות שהבטחתם לו לפני שעלה מעירק לארץ המובטחת? מה קרה ל'כל ישראל אחים'? בחיית דינאק! הוא לא משרת שלכם. הוא שותף לדרך."

"אהרון, תירגע. לחץ הדם שלך..." לחש ששון לעבר הפיל הוורוד, שהפך אט-אט לאדום.

"לא ששון, הפעם אגיד את כל אשר על ליבי. הפסק לפחד. מישהו צריך להגיד להם את האמת פעם אחת בפרצוף." קרא הפיל האדום בגרון ניכר וקפץ מהכיס לעבר הרמפה.

שמעון הפולני קם לעבר החלון, מתכנן למלט עצמו.

"קושקוש, מה אתה מפחד? אני נראה לך כמו מישהו שהולך מכות?" התמם הפיל, שנראה לפתע כבובת פרווה מצועצעת. "את כל מה שאני רוצה להגיד, יודעים אתם עמוק בליבכם."

"זה נכון, הוא צודק." מלמלו השלושה בקול אחד והשפילו מבט.

"אז מכיוון שאין לי מה להרחיב, דעו, מעתה והלאה, שששון הוא אחד מכם. הוא אחיכם. לא נסבול עוד קולות, מחשבות או מעשי אפליה. נכון ששון?" שאל אהרון ברוך, וחזר לצבעו הוורוד.

"נכון." מלמל ששון בקול מבויש, והפנה מבט מתנצל לעבר תמר היפה.

"בוא ששון, הולכים!" ציווה הפיל הוורוד, וזרק מבט אחרון ומקפיא לעבר ישראל הרזה.