כותרות TheMarker >
    ';

    משוררות עבריות נוגעות בארוס

    ארכיון

    מלחמת יום הכיפורים שלי - מעלה שוב למי שלא קרא, למי רוצה לקרוא שוב ולתזכורת למה אנחנו הנשים שנשארו בבית מסוגלות...

    5 תגובות   יום חמישי, 24/9/15, 01:05

    צטט: אניגמה 313 2008-10-15 20:48:07

     
     42 שנים למלחמה הארורה ההיא... 

     

     מלחמת יום הכיפורים שלי...

    המושב היה אז, במלחמה הנוראה ההיא מושב של זקנים, נשים וטף. הגברים רובם ככולם גויסו למלחמה. אישי דאז גויס לחיל האויר, ואני  - עירונית-צפונבונית  במוצאי - גויסתי לחקלאות.... והאמינו לי, זה היה סיפור לגמרי לא פשוט.עשרים שנה גדלתי ברמת אביב, ומימי לא ידעתי חקלאות מהי. האמת? בקושי ראיתי פרה בעיניי.מושגים של זריעה, שתילה, קטיף, מיון, שיווק – היו לגביי חלק מלקסיקון הלקוח מעולם אחר.

    ובכן, המלחמה הארורה, כזכור לכם, פרצה במפתיע, ואני, בת 23 כשעל זרועותיי תינוק שמנמן בן שנה וחצי, התגייסתי למלחמה משלי.

    במשק היו אז 10 דונם עגבניות לקטיף, 6 דונם אדמה מוכנים לזריעת בצלי סייפנים, שטח של כרובית מוכנה לקטיף ולול של 1500 תרנגולי הודו לשיווק.הכל באוקטובר ההוא, והכל עליי.

    ואני, עירונית צפונית, בת 23, עם תינוק שמנמן בזרועותיי, הפשלתי שרוולים ופניתי למלחמת הקיום שלי...

    יום אחד הבאתי פועלות כורדיות , הזכורות לטוב, כדי לשתול את פקעות הסייפנים, יום יום היה צריך להאכיל את תרנגולי ההודו, צריך היה להשקות את הכרובית ולרסס את העגבניות.והגיע היום בו היה צריך לשווק את תרנגולי ההודו.

    אלוהים, איך עושים זאת? בלי גברים בשטח, והימים ימי מלחמה?

    ובכן, את תהליך תפיסת העופות עושים בלילה, אז העופות ישנוניים. שמים אותם בכלובים, יש להעמיס הכלובים על משאית ולהסיעם ל"מעוף"."מעוף" אמנם איננה כל כך רחוקה, אבל משאית – אין. וכל כך למה??? היו משאיות? היו! ואיפה הן? במלחמה! כל המשאיות גוייסו כידוע למלחמה, ומ'תנובה' הודיעו לי: תשברי לבד את הראש!!! אז מה עושים?????

    גייסתי את הנוער במושב לתפוס את העופות, וזה לא קל. הם כבדים ומתנגדים. גייסתי גם עגלה שנרתמה לטרקטור, ועליו הועמסו הכלובים כשבתוכם מפרפרים התרנגולים.

    ומי ינהג את הטרקטור???  ובכן, עלם צעיר בן 13 גוייס למשימה, וחשבתי שהנה באה הישועה.

    החודש, חודש אוקטובר, והשמים אינם מרחמים. גשם זלעפות יורד, הרי חקלאים מים צריכים... והנער עלם החמודות, בפנים זורחות (הרי לנהוג טרקטור זה לא שטויות) יוצא לדרך ואני כבר רגועה. רגועה אמרתי?

    דפיקות על הדלת (ולא של הרוח) החרידו אותי ממרבץ מנוחתי. הנער החביב עומד בפתח, עיניו דומעות ובפיו בשורה: העגלה התפנצ'רה... שני הגלגלים הימניים והעייפים החליטו לקחת מנוחה, העגלה נטתה על צידה, הכלובים החליקו ובחלקם נפתחו, והעופות  לחופש בקרקורי חדווה פרצו. והגשם – אינו מרחם, ואמבט חורפי את הנוצות שוטף.

    ואני, עירונית צפונבונית לשעבר, בת 23 בלבד, נכנסתי לתוך מגפיים מספר 47 (כי זה מה שהיה), צועדת בפנים חפויות בגשם סוחף ובדמעות  לכוון "מעוף" הנמצאת מרחק של ק"מ אחדים.

    המגפיים מתמלאים במים והופכים כבדים מרגע לרגע, המעיל ספוג והדמעות זולגות.

    לא אספר כיצד נגמר סיפור זה, אך סופו שהעופות המסכנים הובלו לשחיטה, ומי יודע, אולי גם לצלחתכם...

    האם בזאת תמה המלחמה?

    לא קוראיי הנאמנים! הקטע הקשה עוד עמד לפני.

    טרם פרוץ המלחמה מכרנו  10 דונם עגבניות לסוחר ערבי בשם, לא פחות ולא יותר, נאצר, מחן-יונס. תהליך המכירה היה כרוך בהסכם: הוא יקטוף את הפרי תמורת סכום כסף מסויים, ומי שיפר את ההסכם, ישלם לצד הנפגע 10,000 לירות.

    והנה פרצה המלחמה כשכל העגבניות בשלות בשטח. הפרי האדום נקטף על ידי פועלות ערביות  רבות שהיו אמורות לקטוף את כל העגבניות בבת אחת.נו, אז מה? העגבניות נקטפו כולן והושמו בארגזים ענקיים.אבל, השטח, רבותיי, קרוב קירבה מסוכנת לבסיס חיל האויר- חצור, והימים ימי מלחמה...

    בעודני ישובה בביתי, דפיקות רמות על הדלת, ובפתח עומד חפוי ראש נאצר, ומאחוריו שלושה מחיילי חיל האויר האמיצים, עם נשק בידיהם, ועל הכביש חונה קומנדקר עם תת מקלע ועוד חיילים שהבעת רצינות תהומית על פניהם.

    ונאצר בטון בוכה: "גברת, הו, גברת, הם לא נותנים לי לקחת בנדורה, שמו כל הבועלות על המשאית, והבועלות צורחות ובוכות, ואותי רוצים לקחת למעצר"

    וכל כך למה???"

    מהשדה ניתן לספור את ההמראות והנחיתות של המטוסים" אומר הקצין חמור הסבר, וזה מ ס ו כן! ואני, כולי עירונית צפונבונית , בת 23, עם תינוק  שמנמן על ידיי , נתקפת בעוז רוח, ואומרת לקצין:  "אוקיי, אז אתה תתחייב לשלם לנאצר לפי ההסכם את סכום הכסף עליו הוחלט".

     כן מלחמה, לא מלחמה – יש חוזה ויש למלאו!!!

    הקצין נסוג ואמר: רגע, זה עניין אזרחי, אז נביא משטרה אזרחית. ואז, הגיעו ניידת, ועוד רכב ביטחון צבאי, ועוד ניידת...ואני, עירונית-צפונבונית...( כבר אין צורך, אתם יודעים כבר בוודאי לדקלם), נוסעת עם התינוק בזרועותיי בראש שיירה של מכוניות ביטחון ומשטרה אל שטח ה'בנדורה' הקטופה... ומחזה מסוג זה, איש מכם לא ראה...ובשטח, יללות, יבבות, הערביות מבועתות, על המשאית כלאחר כבוד מועלות ומן השטח מסולקות. ובשטח – כל הבנדורות מבויישות מונחות.

    ומה עושים??? האם לטמיון הכל ירד??? הרי את העגבניות אסור לאבד!!!

    ובכן, שוב כל נערי הכפר ונשותיו גוייסו למיון העגבניות, שכן את העגבניות ל"תנובה" הוחלט לשלוח, ו"תנובה" דורשת עגבניות ממויינות...וזה לקח  ש ע ו ת!!!

    העגבניות מויינו, הנוער החל במלחמה משלו ועגבניות נזרקו לכל עבר במטרה לפגוע ולסמן נפגעים באדום, הכביש האדים מדמן של העגבניות ולעת ערב כלאחר כבוד 5 טון פרי הוסעו ל'תנובה'.

    רק אז יכולתי לצנוח למיטה מנצחת אם כי מותשת.

    ובבוקר, בשעה חמש בדיוק, דפיקות חזקות על הדלת מחרידות אותי משנתי ומקפיצות אותי ממיטתי.

     ומי בפתח אם לא נאצר? ובפיו הטרוניה: "איפה בנדורה? מי לקח את הבנדורה? קיבלתי אישור מהממשל הצבאי לקחת את הבנדורה..."ואני ביאוש לוחשת: ב'תנובה'...

    הגענו לפשרה וכשהכסף הגיע מתנובה ניתן בחציו לנאצר. מהמחצית הנותרת זכינו לקנות את מכוניתנו הראשונה, גם אם זו הייתה יד שנייה.

    ובזאת התמה עבורי המלחמה???

    טרם, יקיריי, את הכרוביות עוד צריך לקטוף ולשווק.

    ושוב מוסעות הפועלות אל חלקת הכרוביות, ובסוף יום מפרך היפהפיות על העגלה עמוסות.

    וממרומי העגלה, כרובית סרבנית אל הארגז לא נכנסה, ואני משנסת מותניים ועולה על העגלה להחזירה למקומה.

    וכאן, קוראיי הנאמנים, עומדת להסתיים לגביי המלחמה.

    ברידתי מן העגלה,כשגבי מופנה אל הטרקטור אליו היא רתומה, נתקלתי באחת מזרועות ההרמה, אל הכביש נפלתי ואת עצם הזנב שברתי (כן, גם לכם יש אחת כזאת למעצבה).

    בזחילה כואבת, כשאני מודה לאל שאף לא אחד חוזה במחזה, הביתה הגעתי , ולבית החולים הוסעתי.

    פצועת מלחמה??? לאו דווקא, אבל זו הייתה המלחמה הפרטית שלי, מלחמה של עירונית-צפונבונית- מושבניקית, בת 23, אם לתינוק שמנמן ומתוק, שרצתה בסך הכל לעבור את המלחמה, מלחמת הקיום בשלום.  

     שלא נדע עוד מלחמה, שבנינו ובנותינו יגדלו בחממה, ולכם, קוראיי,

    חתימה טובה!

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/9/15 22:43:
      צפונבונית גיבורה :) העיקר שלא נשארת אז אלמנה...
        27/9/15 17:59:
      תודה לכל המככבים :-)
        25/9/15 04:53:
      אכן זו הייתה מלחמה ארורה, כמו כל המלחמות מאז ועד עולם...
        24/9/15 11:12:
      מקסים ! ראויה היית לקבל עיטור העוז - צפונבונית שכמותך , בת 23 עם תינוק שמנמן על הידיים , אותך מעריץ . שנה טובה ומתוקה !
        24/9/15 03:08:

      אני, כנכה צה"ל לאחר פציעה קשה ב 1968,

      עשיתי את יום כיפור בהתנדבות חצי שנה-במובלעת הסורית.

      עד המסירה לסורים באפריל 1974.


      הצבא לא נותן ביטוח לאילו שמתנדבים.

       
      ככה זה במחוזותינו.

      סיפורים אין ספור,אשתי בהריון עם בתי הבכורה,

      חבל להשחית מילים.

      זו היתה מלחמה ארורה.

      מרק.

       

      פרופיל

      אניגמה 313
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין