הרבה לבד היה לי אתמול. בחרתי להיות בו.

הרבה לבד שהוביל למחשבות רבות. בחרתי בהן. שיעלו ויציפו את ראשי, ליבי, גופי, נפשי.

הלבד שלי הפך להיות מקודש. פעם הוא היה מפחיד.

אבל עכשיו, הקודש הזה החל להתחלף ברצון לשותפות אמיתית.

לאיש שיהיה לצידי, שיאהב, ואוהב אני, שיחבק ואחבק אני, שיישען, ואשען אני. אהבה.

קודם כתבתי פוסט קצר ומחקתי. כתבתי שאני רוצה לומר את המילים "אני אוהבת אותך".

אחרי שקראתי שוב, הפוסט היה נראה לי חסר מידיי. רק לומר את המשפט? לא.

אני רוצה לצרוח "אני אוהבת אותך", לא רק להגיד.

אני רוצה לצרוח "אני אוהבת אותי", לא רק להגיד.

אני רוצה לשמוע צרחה ענקית של "אני אוהב אותך שרון", לא רק לשמוע את משפט.

כן. אני רוצה לצרוח את האהבה הזאת. מתוך הבטן, מתוך הנשמה.

והאהבה הזאת היא כל-כך הרבה. היא מתוכי, בתוכי, ממני החוצה ובחזרה.

והפחד קיים. תמיד שם. שאראה אותך באמת, וארגיש אותך באמת, ותהיה אתה באמת.

פחד אמיץ.

הרבה דברים בחיי עשיתי כשעודי פוחדת. הלכתי עם הפחד הזה. המשכתי לצעוד איתו.

גם הפעם. הצעד הראשון כבר החל.

כי מגיע לי.

כי אני ראוייה לאהבת האמת המופלאה הזאת.

כי יש בי אהבה ענקית להעניק.

כי יש בי עוד מיליון תחושות לשתף.

והכי חשוב- כי אני רוצה.

הגיעה העת לצרוח אהבה.