בשנה שבה שפכנו את מלוא הקיטור שלנו על האיראנים וחיבתם לאורניום, שווה להכיר תודה לאבותיהם הקדומים, לא רק על כך שאפשרו את חזרתנו לנחלת אבות (הצהרת כורש), אלא בעיקר עבור החג שמסמל עבור כולנו את יהדותנו: יום הכיפורים.

מדובר כמובן בראש השנה הפרסי הקדום, שבו האל מורדוך, קבע את גורלה (גזר דינה) של השנה החדשה על ידי הטלת גורלות (פורים). החג שהתחרש אי שם אי שם בתחילת האביב (פורים אצלנו) נמשך גם הוא עשרה ימים בהם נערכו טקסים שנועדו להשפיע על גורל השנה החדשה.

אבל אם גל הכבוד לפרסים, השדרוג היהודי הוא שהפך את החג למה שהוא. במקום הטלת גורל פרסית אלוהנו הרחום עורך משפט – שוקל את המעשים הטובים מול הרעים, ועל פי תוצאת המאזניים נקבע הדין לשנה החדשה. התיאור הזה שמופיע בצורה כל כך ציורית בפיוטי החג (כמו ונתנה תוקף), אפשר בראש וראשונה להטיל את מוראו של האל. אבל חשוב מכך הוא איפשר לכל אחד מאיתנו לערוך בעצמו את המשפט – לעשות את החשבון של הנפש: בצד השלילי לנסות ולכפר, ובצד החיובי לנסות ולשפר.

בהערת אגב אפשר לתמוהה כיצד המתמטיקה של יום כיפור, התמסרה כל כולה לצד השלילי "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי...”, עד שכמעט לא נשאר מקום (ובעצם למה כמעט – לא נשאר מקום) לשאלה איך לעשות יותר טוב.

ההיפוך

מבלי להפחית את הדחף העז לכפר, יש פוטנציאל לא פחות חשוב במשפט מטיל המורא של יום כיפור, מטמון שכמעט איננו נותנים עליו את הדעת. הפחד מהיום הנורא, גורם לנו להתחנן אל השופט שיתחשב בנו, שיחנון אותנו, שיקל עלינו או בנוסח הנפוץ שירחם עלינו. הפרספקטיבה המרעננת מהצד "הלא נכון" של המשפט (בצד הנאשם) אמורה הייתה להיות חלק מהותי מהמהות של הכיפור. הרי צריך מידה גדושה של צביעות כדי להתפלל להתחשבות, להקלה ולרחמים מבורא עולם, ובו בזמן לנהוג באופן הפוך לגמרי כלפי זולתנו.

זה למעשה ההיפוך של יום כיפור: במקום להחמיר כל כך עם עצמנו, אולי הגיע הזמן שנקל מעט עם זולתנו? אולי במשפט היומיומי שבו אנו "שופטים" את זולתנו – נפעיל מעט מההתחשבות שאנו כל כך רוצים לעצמנו? אולי מי שאינו חושב כמונו איננו בהכרח טיפש גמור? אולי מי שעשה טעות איננו בהכרח פושע? אולי מי שהוא יריבי אינו התגלמות של השטן עלי אדמות?

ואולי אולי אם אנחנו ננהג באופן שכזה, ההקלה וההתחשבות יחלחלו גם לזולתנו, ומי יודע אפילו לאל עצמו?