שבת בצהריים. אני בפרנקפורט.

אתמול צעדתי ברחובות פרנקפורט.

חשבתי על דברים שאוכל לכתוב בפוסט שלי.

התחברתי לקולות ולרעשים.

היה שקט ברחוב.

האם חופשות מתחילות בשקט, עד שלומדים ומתחברים למקום?

צעדנו  במרכז העיר. מוקסמת הייתי מהמראות. מקשיבה לרחש העיר.

שמעתי אנשים צועדים. הצעדים שלי נבלעו בצלילם. אני זרה. חדשה. עדיין לא משמיעה קול.

מדי פעם מוזיקה נשמעת ברקע. פעם זו תיבת נגינה ואיש עומד לידה. פעם זה ילד צועני מנגן באקורדיון.

השחפים ליד הגשר על נהר מיין משמיעים צווחות.

קול של מכוניות.

בעיר הזו ישנם רחובות של אנשים וישנם רחובות של מכוניות.

ובערב ישבנו במסעדה.

הידעתם כמה רעש היקים עושים במסעדה?

גדלתי בבית עם אבא יקה. הוא לימד אותי מנהגים. במסעדה צריך לדבר בשקט.

מעניין איפה הוא למד את זה.....

היום טיילנו בשוק הפשפשים.

כל כך הרבה חפצים.

כל כך הרבה אנשים.

צפוף.

בעלי קנה אופניים. הוא היה מאושר כמו ילד.
עשה עיסקה טובה ויש לו "רכב".
הוא אומר שחופשה עם "רכב" זו כבר חופשה אחרת.

אני לא יודעת לרכב.

אז המשכנו לטייל.
הוא עם אופניים ואני עם מצלמה.

כל אחד והצעצוע שלו.

הרגשתי קצת לבד.
צועדת לבדי בעיר זרה עם הצעצוע שלי, כדי שארגיש שייכות.

ועכשיו בחדר של המלון. שקט.

אני עם המחשב -  צעצוע נוסף והוא יצא לרכיבה.

חופשה של צלילים וצעצועים.

והשמש זורחת בפרנקפורט.

באהבה

עופרה