אתמול נוסף עוד ציון דרך בחיי.
אתמול, בערב קריאה פומבי וגדול (של הישראלים בברלין), שאני ארגנתי ויזמתי, פרקתי קצת נטל מכתפיי. רציתי להפסיק להתחבא ולהתבייש במה שעברתי. הרי הסיפור שלי הוא סיפור של כל הרבה אחרים ואחרות, ואנחנו לא אלו שצריכים להתבייש בזה.
פעם עשיתי את זה, למען האמת. סיפרתי לחברים בפוסט ממוין היטב מבחינת נמענים בפייסבוק. התגובות נעו בין "כל הכבוד על האומץ לספר" לבין "למה את מאשימה אותי, מאיפה יכולתי לדעת?" - אני מניחה שכל אחד ואחת לקחו את זה לפינה שלהם ופירשו כפי שתת-המודע שלהם איפשר להם. אבל הפעם ההיא היתה מלפני הרבה זמן, כלומר הרבה לפני דצמבר האחרון. אז הכל השתנה עוד יותר. אז הכל קרס סופית.
את ההשראה לערב הזה שאבתי מידיד טוב, גרמני, שמארגן ערבי קריאה בעצמו, ומספר לקהל המאזינים סיפורים אישיים מחייו. בקהילה שלנו היו בעבר ערבי קריאה קטנים ואינטימיים בעברית, בעיקר מספרים ידועים, אבל אירוע תרבותי-חברתי כזה, שחושף את הסופרים הצעירים לפני קהל גדול, אך עדיין אינטימי לטעמי, טרם היה.
בנוסף לערב הקריאה של "מילים על הבר" צצו להם עוד כמה אירועים תרבותיים נהדרים, ונוצרה לנו תקופת זמן תרבותית במיוחד, כולל מפגש עם הסופר סמי ברדוגו, מפגשי ספריה, הצגות שהגיעו לעיר וערב הקריאה שלנו. מעכשיו בכל חודש יתקיים ערב קריאה פומבי כזה, שיהיה ערב סיפורת או שירה. אנשים כבר הבטיחו את מקומם בפאנל המשתתפים, ואני מקווה שעם הזמן גם יגיעו יותר ויותר אנשים להקשיב ולהתחבר.
כמו שאמר ידידי אבי, מרגש לדעת ש"בקסטל-בר ייסדת מחדש מסורת של קריאת מילים עבריות בבר-בירה-בברלין".
לכבוד הוא לי שזכיתי לחברים תומכים ומחבקים כאלו, שהם משפחה במלוא מובן המילה. |