"אבל המינוס גדל ב-1 ש"ח - מה אם יגדל בעוד שקל? תהיה לי ריבית! איאלץ ללבוש ביריות תחרה,

והתנהג כאילו יש לי בן או בת זוג, שעבורם אלבש אותה."

חזרתי להביט בטלוויזיה. שום דבר מעניין,

אך גיל חובב ריתק אותי, שידור חוזר, ראיתי כבר את הפרק הזה. חוצן קירח. חמוד. חוצן..נזכרתי בחלום הלילה. חלמתי על סוף העולם המתקרב - שריפות.

אני בבית ספר, בשיעור ערבית, המורה נוזפת בי. ונזכרתי שבכיתה ה' צפינו ב"שליחות קטלנית" וצחקו עליי, או לפחות כך הנחתי, כשילד אחר סיפר בדיחה עליי, לכן כנראה חלמתי זאת.

חוצנים באו מכל כיוון, אש בוערת, 

חדר אטום.

או מיי גאש, אנחנו במלחמת המפרץ!

"קופיפה, היית בת 10-11."

"נכון, נחזור להווה."

כנראה שאיאלץ ללמוד ערבית לבד, עם ספר תרגומון.

מה יש לי היום??! שאלתי את עצמי - גם אובססיה לאתר הבנק, וגם לסוף העולם,

כנראה שעליי להעריץ דמות שוחרת שלום, אך איני בקיאה בפוליטיקה. מיהו שליט ארצנו היוקדת? אין לי מצב רוח לחשוב על כך, לכן העדפתי להילחם בסוף העולם שנמצא על ראשי, ולאכול חלודה לארוחת צהריים.

נזכרת בטיולי האופניים של הילדות. אני ואחי, חלודה באופניים, סכין חורקת. 

אנחנו במקלט, מניחים את האופניים, אזעקה עולה ויורדת, מסכות אב"כ מתלבשות לנו על הפנים.

ציורי עכבישים על הקירות, יצירת דמות של אחי, במקום עכבישים לבנים אמיתיים.

זהו, נרגע. אפשר לחזור למשחק הטניס, בכדי לנצח את הסוף.

"לא יהיה סוף עולם" - אומר לי יתוש.

זרקתי את הכדור הצהוב על הקיר והרגשתי הקלה.

הוא חזר אליי, תפסתי, והחלטתי שמעכשיו אני שולטת בהוצאות וביציאות ובסוף.

- הסוף

*תמונה שלי צופה בגיל חובב ובחוצנים, עם משקפי שמש שאינם תלת-מימד