הטכס
שלושה ימים של חג הכשירו את המקדש לטוהר שלא ידע כמוהו מזה זמן רב. קרני חמה של שחר טוו פרוכת זהב שתי וערב על הקירות הלבנים. ברוך ובסבלנות עברה הכוהנת הגדולה לבושה כתונת פשתן לבנה ובדקה בקפידה פמוט פמוט. מהקטנים המשתלשלים מהקירות בשרשראות כסף דקות ועד הכבדים מכולם, אלה העשויים שיש שניצבו איתנים על הרצפה המבריקה. חלקם , בהם נפערו שקערוריות מלאות חלב נמס בניחוח יסמין , הוחלפו בחדשים שהכינה וטיהרה בעצמה כשהם מבורכים בזימוניה המכושפים ואילו אלו שלא סיימו בעירתם, נשארו לסיים את המלאכה בטכס בריאת האור היומי שהפך למסורת על הגג בבית הלילך. בסיכת פנינים אספה לאחור את שיערה האדום ומשחה גופה בשמן סמיך שהפיקה מעלי המרווה. השמנוניות הריחנית נספגה בעורה והרחיבה בו את הנקבוביות, כדי שתוכל להתחבר, זכה וטהורה אל יסודות הבריאה. בלילה האחרון נדדה שנתה והתהפכה חסרת מנוחה בין הסדינים הלבנים. לילות טרופים כאלה ידעה כבר בעבר. בדרך כלל סימנו את החיבור הקוסמי עם הגבר שלה. וכשהיו טרודים מדי, ידעה כי משהו איתו אינו כשורה. עוד לפני שנים, כשהגיח לאוויר העולם, בעיר הנמל הדרומית באירופה ולמרות שהיה רחוק ממנה אז, הוסמכה על ידי האלים הקדמונים להגן עליו מכל רע ולשמור את צעדיו בכל עת ובכל פעם שנתקף מועקה או חש ברע, קיבלה אליה את הסימנים והרגישה אותם צורבים בגופה שלה. השולחן שלה ניצב ערוך ומוכן במרכז החדר. מצופה היה קריסטל צבעוני שנצץ באור נגוהות בכל פעם שפגעו בו קרני השמש הסתווית. בגאון עמדו עליו פילי הנחושת, מביטים האחד בשני בעיני זכוכית עמומה וביניהם הונח הפגיון שסייע לה בזימונים שכוונו הבוקר אך ורק אליו, אל החדר בו נם את שנת הלילה שלו על הגג מול רכס ההרים המוצלים. באצבעות רועדות הדליקה שני נרות. האחד בגוון ארגמן כהה והשני ירוק איזמרגד וכיוונה את עיניה, מרוכזת ונחושה אל עבר השלהבות שהאירו בריקודן המרצד את המקדש. בקערית חרס עמוקה כתשה עלי רוזמרין טריים ופרחי חבצלת שהנצו בבוקר האתמול וכעת היו מוכנים וערוכים לשרת את בקשותיה מהיקום. את העלים המחוממים מוללה בין אצבעותיה וקירבה אל פניה כדי להריח אם הכל אכן תואם למינונים שהכירה. בת קול חלושה שיצאה מפיה קראה לאלה שלא איכזבה אותה מעולם וביקשה עבורו שקט, איזון הגוף והנפש ובריאות מלאה. בו זמנית, כיוונה את כל האנרגיות שפלט גופה אליו, רחוק, כדי שירגיש. כל כך מרוכזת היתה, עד שיכולה היתה להרגיש את נשימותיו הכבדות מתייצבות ונרגעות לאט לאט ומופנות אליה, נכונות לספוג כל אנרגיה מרפדת ורוך ששלחה אליו באהבתה הגדולה. לאט לאט הרגישה אותו נרגע וכמו מכוסה שמיכת עננים שמכשפת בו שלווה שרקחה במו ידיה. לרגע יכולה היתה להרגיש אותו אפילו מחייך. רגוע. כמו קסם, כבו שלהבות הנרות ואפלולית ריחנית הציפה את החדר השקט. מאז ומתמיד היה זה הסימן הקבוע בינה לבין היקום. כמו אישור מוסכם שהכל עכשיו כשורה. שהיא רשאית לנוח. גופה המסומן ושאוב האנרגיות נשטף בזרם מים לוהטים עד שהסמיק והעלה אדים. מהארון הוציאה כתונת פשתן מגוהצת ונקייה וכשלבשה אותה יכולה היתה להרגיש את הזרמים בגופה שהיה רגיש עתה אפילו למגע הבד הנעים. ניקוי אנרגיות מחשמל שאיזן אותה גוף ונפש. את הדקות שעברו אחר כך כבר לא זכרה. עיניה נעצמו כמו מאליהן וגופה התעטף בשמיכת הפוך הרכה, צולל אל תוך שינה עמוקה וכל שהרגישה היה רק את החיבוק שלו, צמוד ומחמם, מודה לבריאה על שהיא שלו. תמיד. |