כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    האיש שהיה באמת "זקן השבט הכי צעיר"

    0 תגובות   יום שלישי, 6/10/15, 06:44

     

                      מאת שלומית טנא  

                        הקדמה  

    "מה יש לך עם מוטי קירשנבאום?" תמהה עורכת הירחון "את" של שנות השבעים לאחר שקראה את כתבתי המצורפת להלן. אותה כתבה עתיקה פורסמה  בתחילת 1978, בעקבות "המהפך" של מאי 1977, וענינה החששות הגוברים לחופש הדיבור והשידור ברדיו ובטלוויזיה הממלכתיים. מוטי קירשנבאום שנודע אז בעיקר כמפיק של תוכנית  הסאטירה ,"ניקוי ראש", בלט כבר אז במנהיגותו הטבעית,באמירותיו החדות כתער ובמאבקו נגד סתימת פיות. ובאופן טבעי, כמעט בלי משים, מילאתי את הכתבה בציטוטים מדבריו. חלקם דברים שנאמרו בשיחות וראיונות שקיימתי איתו, חלקם דברים שהוא השמיע בתוכניות רדיו ובהזדמנויות פומביות. באותה תקופה סיקרתי את ענייני הטלוויזיה והרדיו ביומון מפלגת מפ"ם דאז, "על המשמר".

    עוצמת האבל וההלם הקולקטיבי על מותו הפתאומי של קירשנבאום לא נראית לי מזויפת ולא כפויה על ההמון בלחץ "דיקטטורת הדעות", כפי שכתב ב"הארץ" בני ציפר, פרובוקטור וותיק שכבר נהייה כל-כך צפוי. הפעם אני מאמינה לסופרלטיבים שהמספידים מרעיפים על האיש {ברוב המקרים,הספדים על אנשים שהכרתי מביכים אותי בזיוף שבהם, באידיאליזציה של דמות הנפטר, בהגזמות הפרועות). מוטי קירשנבאום באמת היה לאגדה עוד בחייו. וסגולותיו המיוחדות לא קהו גם לאחר שחצה את גיל שבעים. הוא שימר עד הסוף ראש פתוח, סקרן וקודח, הומור משגע וכריזמה נדירה. צדק מי שאמר עליו: "זקן השבט הכי צעיר". תחושת האבל וההלם אמיתית בעיני גם בזכות נוכחותו אצלנו,על המסך הביתי, עד יומו האחרון.חסרונו יורגש מאוד וספק אם יימצא לו תחליף אמיתי.

             ראוי לציין שהירחון "את", הנספח עד היום ל"מעריב", הירבה לחרוג בשנות השבעים מהנושאים "הנשיים" המסורתיים {אישה,בית,מטבח וכ"ו} ושבר אז את הסטריאוטיפ של "עיתון נשים". להלן הכתבה שפורסמה בעקבות המהפך.

     

                             חופש הדיבור והשידור

    תיאטרון  "הקומקום" הסאטירי שהקים המשורר אביגדור מאירי בשנת 1928. הרגיז רבים וטובים בישוב העברי, בעיקר את אנשי המימסד. המחאה הנמרצת שקמה אז מזכירה תגובות היסטריות למדי שעוררה תוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש". וההצצה בכתבי-עת מצהיבים של התקופה מזכירה לנו שכבר היו דברים מעולם.סגנון "המטאטא" הושפע מהקברטים הספרותיים באירופה. בתוכניותיו בוצעו, בין השאר, פארודיות על הצגות שהועלו אז בארץ, ובראשון "הדיבוק". מחול הקבצנים המפורסם של "הבימה" הפך ב"הקומקום" לריקוד צ"ארלסטון, והכלה שעלתה ביום חופתה לקבר חנן, הזמינה לחתונה את חנן המת וכן גם את המבקר הנודע, אורי קיסרי.

    בין המוחים על "חילול קדשי האומה" היה ח.נ ביאליק, המשורר הלאומי. באחת ההצגות הוא עזב בזעם את האולם בשלחו דברי כיבושין אל הבמה.מאותו יום והלאה חסידיו עזבו את האולם בכל פעם שהוצג בקטע הפרובוקטיבי. אנשי להקת "הקומקום" התחכמו להם: הם המירו את הקטע המוקע בפארודיה על השיר "כשהרבי אלימלך", השזורה רמזים שקופים על ביאליק וחסידיו.

    מחאת הממסד הגיעה אז בעיקר מצד שמאל, מתנועת העבודה. אבל גם אז, כמו היום, איש לא תבע בריש-גלי סתימת פיות. משה בילינסון המפא"יניק, מעורכי "דבר", כתב שאין עיתונו מציע לחסל את חופש הדיבור ולסתום את פיו של תיאטרון סאטירי, או להטיל פיקוח על הרפרטואר שלו. הוא הציג את תביעתו כצנועה: "תביעה לשיפור הטעם והנימוס המינימיליים כלפי ערכים מייצגים של מרכזי הרגש בישוב היהודי"

                  לא לפגוע בערכים מקודשים

    גם היום לא קוראים בפירוש לצנזורה ולא ל"סתימת פיות". גם לא מאז ה-17 במאי. ח"כ גאולה כהן רק מדברת על הכוונה "להכניס תיקונים בחוק, שימנעו שידורים הפוגעים ברגשות הציבור" וכן "בערכים מקודשים". לא, היא לא מתכוונת להיות פוליטרוקית ולאיים בצנזורה על אמנים פרטיים.

    בתוכנית הרדיו "בירה ומצב-רוח" שמענו מפיה שהיא תרשה להציג מחזות כמו "מלכת האמבטיה" ו"מושל יריחו" של חנוך לוין. אבל לא בבימות ממלכתיות מסובסדות. "כי הדרישה המינימלית שצריך לדרוש ממדינה:שלא תסבסד יצירות הפוגעות בקיומה".

    מ ו ט י  ק יר ש נ ב א ו ם    שהתפלמס עם גאולה כהן באותה תוכנית רדיו, נאלץ לחזור ולהזכיר אמיתות בנאליות למדי.כי הלוא חופש הביטוי בחברה דמוקרטית, הוא עניין מוחלט, אבסלוטי, כמו הצבע הכחול של השמיים. "יש מגבלות שהאחרים לשידורים מטילים על עצמם מרצונם-אמר, ולא בגלל הוראה מגבוה". כך עשו אנשי "ניקוי ראש", התוכנית שמוטי הפיק, כאשר נמנעו מהומור מאקברי סביב קורבנות מלחמת יום-כיפור. הם הניחו שאין לכפות הומור כזה על צופה  הטלוויזיה שאינו בוחר בתוכניות הטלוויזיה החד-ערוצית. ובכך הוא נבדל ממי שהולך לתיאטרון ולקולנוע.

                     אולם הח"כ גאולה כהן חזרה ודיברה על "הצבת קו אדום לחופש הדיבור...קו הבא להגן על מה שבלעדיו אין טעם לחופש הזה". היא רמזה לנו, בעצם, כי עלינו לדבר,להציג ולשדר כמו בנים לאומה הנתונה במצור.

                                 שידורים לאומה במצור

    ואכן, מאז מלחמת יום-כיפור חוזר ומתאמת כאן בתכיפות מדאיגה הכלל הסוציולוגי הידוע:כאשר חברה נתונה ללחץ מבחוץ, גוברים בתוכה הלחצים והתביעה לקונצנזוס לאומי. אולי בכך משיגים אויביה חלק ממטרותיהם. היא נסגרת, מתקשחת, מתקפדת. בטחונה העצמי מתערער. הביקורת העצמית וההומור מורידי המוראל, כביכול, נתפסים אז כאיום על קיומה {הרופף]. ואז מתרבים גילויי  ההתנגדות האוטומטית להצגות תיאטרון ולמישדרים המחזקים את הגורמים הצנטריפטליים שבתוכה-מימין וגם משמאל. ואז מחזות של חנוך לוין, או "ניקוי ראש" ו"חירבת חיזעה" בטלוויזיה, נתפסים כאיום על האומה.

    "הנה אומה במצור, סבוה אויבים"  נזדעק חברת הכנסת לשעבר ד"ר חיים לנדאו {הערה עדכנית:מדובר באביו של עוזי לנדאו}. תחושת המצור ניכרה במחול השדים שהתחולל סביב הענקת פרס ישראל ביום-העצמאות 1976 ל  מ ו טי  ק י ר ש נ ב א ו ם, מפיק "ניקוי ראש". שיקולי הוועדה שבחרה בקירשנבאום הוקעו כ"שמאלניים". אבל נראה ששיקוליה היו מקצועיים בכל אופן, ידוע ששניים מתוך שלושת מומחי התקשורת שכיהנו בוועדה {הפרופסור אליהוא כ"ץ, ד"ר דינה גורן ויעקב מלכין} מחזיקים בדעות פוליטיות שאינן מזוהות עם השמאל.

                   פסטיבל מדכא של פחד

    האם יש בכוחם של מישדרים מסוימים לעולל לנו פגיעה במוראל, או שמא כלי התקשורת אינם מעצבים  דעת קהל, ולא משנים מציאות אלא משקפים אותה בלבד? השאלה כמעט משולה לסוגיית הביצה והתרנגולת. ד"ר עוזר שילד, איש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית,התייחס לסוגייה הזאת בעקבות הופעתו של ערפאת באו"ם, עם האקדח והכאפייה, שעוררה חרדות בציבור הישראלי. ד,ר שילד קבע כלל ברזל:תזכורת מתמדת בדבר קיומו המאיים של ערפאת תחזק את המוראל של הציבור יותר מניסיונות ארגעה. כי העלמת העובדות מכרסמת במוראל יותר מכל דבר אחר. החזקת הציבור במצב-רוח יציב, ולו גם נמוך. עדיפה בעיני ד"ר שילד על תנודות מצבי-רוח תלולות מדי. ה כלל הזה הוכח בעליל במלחמת יום-כיפור: הירידה התלולה במוראל הלאומי התחוללה מייד לאחר שוך הקרבות, כאשר התברר המחיר הכבד. כך קרה לאחר שהדיווחים על הקרבות בימי המלחמה טשטשו עובדות קשות וריככו את תמונת המציאות...אחת  המתקפות הקשות על דיווחי "מבט לחדשות" התלקחה בעקבות הקרנה של צילומי מחבלים שהופיעו כמנצחים בבית-המשפט. במליאת רשות-השידור דובר אז על "פסטיבל מדכא של פחד". הגיב על כך בכעס ארנון צוקרמן,מנהל הטלוויזיה: מי שמדבר כך על התעוררות בהלה בעקבות כל הופעה שחצנית של מחבל, אינו מבין את המוראל ואת הכוח של העם הזה".,..

                        להרוג  את המבשר

    הטלוויזיה אכן נוטה "להדגיש את השלילה". ד"ר דינה גורן  מהחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית,אינה מפריכה טענה חוזרת זאת. הדגשת השלילה נובעת, כדבריה, מעצם טיבו של המדיום, ולא רק מהשאיפה לסקופים ולסנסציה. כי דברים הרסניים הם בגדר אקשן. הם מפתיעים במקרים רבים ומתרחשים יותר מהר מדברים "קונסטרוקטיביים" וארוכי טווח שקשה להראות בהרחבה את ריקעם המלא.הטלוויזיה, כדברי ד"ר גורן, מספרת דברים שקרו בפועל, אך מוציאה אותם בהכרח מהקשרם המלא.

    איך לחסן את הציבור מפני סכנותיה של תקשורת ההמונים?-מומחים מדברים על הצורך ב ח י נ ו ך  ל צ ר י כ ת  ת ק ש ו ר ת: לקראיה ביקורתית בעיתון, לצפייה והאזנה סלקטיביים, למודעות לעובדה שהשדרים גם הם בשר-ודם, והם מתמודדים עם מגבלות ועם אילוצים אובייקטיביים. צריך לומר לצופה כי מה שהוא רואה על המסך זה לא בדיוק זה, שאין לראות את התמונה המוצגת כשיקוף מלא ומדוייק של המציאות.

                הסערות בכוס מיים שמחוללים אצלנו שידורים מעידות כי לא רק ההמונים זקוקים לחינוך כזה ולדה-מיסטיפיקציה של התקשורת {החל בכיתה אלף, אומרים המומחים}. גם שרים ושועים מוכיחים שוב ושוב אנאלפביתיות בצריכת תקשורת. והזעם על המציאות הכעורה שמראה לנו התקשורת, משול לרצון לנתץ את הראי. הוא מזכיר את תגובתם של שבטים פרימטיביים שנהגו "להרוג את המבשר".

                    פטרונות על ההמונים

    החרדים למוראל של העם אינם דואגים בדרך-כלל לפטריוטיזם ולחוסן שלהם עצמם. הם רואים עצמם כאחראים לנפש ההמונים. רבות מתגובות הזעם על תוכנית "ניקוי ראש" ביטאו גישה כזאת, של פטרונות על ההמונים.

    קטעים לא מעטים בתוכנית פנו אל קהל מתוחכם. צופים רבים "פיקששו" אותם. מפיק התוכנית, מ ו ט י   ק י ר ש נ ב א ו ם  אמר לי ש"הציבור בארץ לא כל-כך מטומטם כפי שחושבים, כנראה, אותם צופים שכתבו למערכת: "אני הבנתי את הקטע, אבל המוני העם".. כתום הסיבוב השני של התוכנית שהפכה כדברי המפיק, "לפנומן חברתי יותר מאשר טלוויזיוני", צויין ק י ר ש נ ב א ו ם לשבח על-ידי ראשי רשות השידור. "כל זה, אמר לי אז מוטי, מקנה לך הרגשת גאווה מסויימת. גאווה על שאפשרו לנו בכלל לעשות את "הניקוי" הזה. ולא בנוסח של "הם ילדים מופרעים. נניח להם"..מה עוד שאין עוד מדינות רבות בעולם שמרשות לעצמן סאטירה חריפה כמו זו של "ניקוי ראש". דבר מעין זה אפשרי בגרמניה, באנגליה, בסקנדינביה, לא בצרפת ובארה"ב.".

                  לצחוק על עצמנו ולא על סאדאת

     רבים , כידוע,הדביקו לתוכנית את הקלישאה: "עוכרת ישראל". כאשר ק י ר ש נ ב א ו ם התבקש להגיב על-כך באוזני עיתונאים,הוא היה חוזר ומסביר שסאטירה אמיתית מכוונת חיציה אל עצמנו, לא אל אידי אמין וסאדאת. הוא הקפיד שלא להודיע לציבור על מיקומו המדויק במפה הפוליטית, והיה מוכן רק להגדיר עצמו כ"פרגמטיסט המתנגד למיסטיפיקציה ולסיסמאות מקודשות". ואכן,חיציה המושחזים ביותר של התוכנית כוונו כנגד סיסמאות כגון "אנו,אנו הפלמ"ח", הנחשבות לנחלת מחנה השמאל. לא יפלא, איפוא, שמנחם בגין,אמן הסיסמאות המקודשות, בעל אישיות חזקה וחדת קווים, שימש דמות אידיאלית לחיקוי ולפארודיה.

              כאשר תוכנית הסאטירה עמדה לרדת מהמסך, שמעתי מהמפיק כי אין הוא משלה עצמו שתוכנית כזאת "מזיזה דברים". לדבריו,  היא עשויה  אולי להשפיע על הנוער הפתוח להשפעות יותר מהמבוגרים.וצריך לזכור,כדברי המפיק, שהצופים אינם מוצאים את עצמם באותם קטעים המציגים דיוקן קולקטיבי. הישראלי הגזען לא ימצא את עצמו בדמות ארצ"י באנקר הישראלי. הוא יזהה בו את השכן.

          ואםו מישהו עוד מפחד מ"ניקוי ראש", הוא יכול עכשיו להירגע. הסאטיריקנים, כותבי התוכנית כבר ציינו, כי למרות "הניקויים שנעשו  בראשינו, הליכוד עלה לשלטון...

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין