"זה מעניין אותך?" שאלתי.

"מצטערת, לא התכוונתי לבהות, אבל זה נראה ספר מעניין, תורת הקוואנטים וכל זה, לא שאני מבינה בזה."

"גם אני לא מתמצא יותר מדי, אבל זה ממש מדהים. לפי ניסויים שפיזיקאים ערכו בפוטונים, הם הגיעו למסקנה שבעזרת תורת הקוואנטים הם יוכלו יום אחד ליצור מחשב שמבצע אינסוף פעולות במקביל ביחידת זמן אחת. הם טוענים שכל החלטה שלנו מפצלת את היקום לאינספור יקומים מקבילים, ממש כמו 'אפקט הפרפר'. תחשבי על זה, באינספור יקומים מקבילים פספסת את הטיסה הזאת ועכשיו את מתרוצצת כדי לעלות על אחת אחרת, באינספור יקומים מקבילים כבר זכית בלוטו, באינספור יקומים מקבילים את לא קיימת בכלל."

"באינספור יקומים מקבילים המטוס שלנו מתרסק," היא צחקה.

ואז ראיתי לראשונה את החיוך שלה. קשה לי לתאר את מה שהרגשתי באותו הרגע, כאילו החיוך שלה התרחב בתוך הבטן שלי. נזכרתי בתחילת הטיול, כשהגעתי למסקנה שהתסריט הכי טוב יהיה לפגוש מישהי בטיסה בחזרה. לא ידעתי עדיין לאן זה יוביל, אבל דבר אחד היה ברור לי, עד הנחיתה אני חייב לסחוט ממנה כמה שיותר חיוכים.

"אגב, אני דפנה, אבל כולם קוראים לי דפי."

אני מוכן לקרוא לך איך שתרצי, העיקר שתבואי.

"נדב, נעים מאוד."

"אז נדב, איך אתה מסכם את הטיול?"

"היה מטורף," חייכתי חיוך מר, "כל כך הייתי זקוק לחופש הזה. ועכשיו, מצד אחד אני לא רוצה שהטיול ייגמר, אבל מצד שני אני סובל בטיסות, אז אני מת כבר להגיע."

"דווקא אני מאוד אוהבת טיסות ארוכות. כל אחד חוזר עם החוויות שלו, עם הסיפורים שלו מהארצות בהן טייל, או עם תקוות וריגוש לקראת הטיול שעומד להתחיל. אני אוהבת להתבונן בלילה באנשים שנמרחים על המושבים, רואים סרטים, או סתם מביטים בייאוש בכיסא שמולם. אני אוהבת כשהבוקר מגיע וכולם מתעוררים, ולאט לאט מחלחלת התחושה של משהו שנגמר או שעומד להתחיל. אני אוהבת את הקשרים שנרקמים בין השותפים למושב, בתור לשירותים או במטבח. זה כמו מסע בפני עצמו."

"איזה כיף לך שאת יכולה ליהנות מכל זה. אני משתדל לישון כמה שיותר בטיסה, כי הכיסאות לא נוחים לי."

כל כך הצטערתי שזה המצב. אם הייתי שם לב בתחילת הטיסה שהיא התיישבה לידי יכולתי לדבר איתה כל הלילה, כשכולם ישנו, ולא רק עכשיו, כשאנחנו ממש על סף הנחיתה.

הוספתי, "בדרך כלל אני מבקש לשבת ביציאת חירום, כי יש שם מלא מקום לרגליים, אבל המקומות האלה תמיד תפוסים."

"לפחות לא קרה לך מה שקרה לי בטיסה מהארץ. קיבלתי מושב ביציאת החירום ליד החלון, בלי שביקשתי בכלל. אתה לא מבין איך התלהבתי. בקיצור, אחרי ההמראה אני באה להשכיב את המושב ומה אני מגלה?! שאי אפשר להזיז אותו דווקא בגלל שאנחנו ביציאת חירום. עכשיו בוא אני אגלה לך משהו," היא עוצרת לרגע ומביטה אל תוך עיניי, "זה לא משנה כמה מקום יש לרגליים אם צריך לשבת זקוף."

חייכתי. ניסיתי להגיב במשפט שנון משלי, יצא לי "כן, אה?"

"ואתה לא מפחד?"

"ממה?"

"מלהתרסק. הדבר היחיד שאני שונאת בטיסות זה הנחיתה. זה לא מפחיד אותך?"

"הפחד הכי גדול שלי בטיסה הוא שאירדם וידלגו עליי בקטע של האוכל."

עמדתי במטרה שלי – הצלחתי להצחיק אותה שוב.

את הנחיתה עצמה העברנו בשתיקה. מסתבר שהיא באמת חוששת מנחיתות, ועליה לשמור על רמת ריכוז גבוהה, כדי שתוכל לוודא שהנחיתה מתבצעת כשורה.

ניסיתי להיות שותף פעיל בשיחתנו כל הדרך עד לאיסוף הכבודה, אבל החשש המשתק מהרגע שבו אבקש את מספר הטלפון ממנה השתלט על מחשבתי.

כשהיא זיהתה את התיק שלה מגיע בסיבוב של המסוע ידעתי שיש לי רגעים ספורים בלבד כדי לעשות את הצעד. הדופק שלי עלה לקצב לא סביר, חום הגוף הגיע למצב בערה, אצבעות הידיים התחילו לרעוד, ואז הגיע השיא, דקירות עצומות ומכאיבות תקפו את הגב התחתון, כאילו שכל הגוף שלי הוא דופק אחד גדול.

"אני רואה שהתיק שלך מתקרב," הצלחתי לפלוט בכוח, "אפשר לקבל את ה... מסנג'ר שלך?"

"אתה מקורי," היא חייכה, "אף פעם לא התחילו איתי ככה. אבל האמת היא שיש לי חבר. אני ממש מתנצלת, לא התכוונתי להטעות אותך או משהו כזה."

"זה בסדר, לא עשית שום דבר רע."

"מה, למה אתה מחייך?"

"סתם... פשוט באינספור יקומים מקבילים אני עכשיו בעננים."

"טוב, לפחות לא התרסקנו," היא חייכה אליי בפעם האחרונה, אספה את התיק והלכה אל החיים שממתינים לה.