אריאל עמד להגיע למלון הייאט שבים המלח לאחר נסיעה איטית ומתישה, בה הספיק לריב עם אשתו פעמיים ולהשלים שלוש פעמים. כל הדרך פינטז על המנות הקטנות והמושקעות בביזנס לאונג' של המלון. בכלל, מלונות תמיד עשו לו את זה...
הוא לא היה צריך משחק מקדים וארוטיקה, כשהבחין במלונות המבצבצים, הוא כבר לא היה מסוגל להתרכז בכלום...
ריח המלון הכה בו והוא דחף לאורך המסדרון הארוך את העגלה עם שלוש מזוודותיה המפוצצות של אשתו ואת תיקו הקטן והקל ונכנס לחדר המצוחצח.
לרוע מזלו, עוד לפני שמצא נחמה ורוגע בנוף הקדומים ובבולענים שנשקפו מהמרפסת, וכבר קיבל אסמס שעליו ליצור קשר עם עידו מפקדו במילואים, ולהגיע במהירות למושב עולש.

לאריאל היה טקט של תולעת, ודווקא הוא קיבל את התפקיד הכי רגיש בצה"ל.
הוא נימנה עם אחת החוליות של קצין העיר המגיעה ומביאה את בשורת איוב למשפחות.
בעליות חזרה לערד, ניסה לגרש את הספק שקינן בו, אם ירדנה אשתו, ממש הצטערה על שעות החופש הלא צפויות ש"זכתה", או שרק עשתה את עצמה.
בטנו כרכרה בלי הרף, ותוך תדרוך ראשוני בנייד ממפקדו, תרו עיניו בחיפוש נואש אחר מזנון פתוח, כדי לדחוף לפיו חומוס גרגרים-עם-ציפס-וסלט חריף.

אריאל הגיע למושב עולש כשהוא רעב, עייף ומותש וקיבל תדריך מעמיק מעידו, שהיה רופא בכיר בבית החולים הלל יפה.
החולייה היתה מתורגלת, חבריה הכירו זה את זה שנים. כל אחד מהם ידע את תפקידו וכבר ראו בעברם המשותף מחזות קורעי-לב.
הם דפקו בדלת בעצב ובדממה. מאחורי הדלת שנפתחה עמדה הסבתא. היא הייתה בטוחה שהם חבריו של המנוח ולא חדלה מלהציע להם לאכול מהתבשילים המרוקאיים הנהדרים שמילאו אין ספור סירים על הכיריים ובמקרר.
אריאל לא היה מסוגל להתרכז בכלום.
בעוד שחבריו סרבו בתוקף והתעניינו בעדינות מי עוד בבית...
את אריאל ואת הסבתא עניין רק דבר אחד - התבשילים.
ריח התבשילים שיגע אותו והוא כמעט והתיישב לאכול. הוא נזכר עד כמה הלכה וגברה תחושת הרעב שלו לאורך הנסיעה לים המלח וחזרה, וכיצד שתי המריבות עם אשתו הדחיקו את הפנטזיות על המנות הקטנות והמושקעות בביזנס לאונג' של המלון.
עידו קלט את נקודת השבירה של אריאל ואמר לו בשקט:
"אפילו שלא יעלה בדעתך..."
הסבתא בחושיה החדים זיהתה מיד מי "החולייה החלשה" ותקעה לידיו של אריאל צלחת עמוסה בחמין, אורז וגריסים.
עידו רתח, הוא תלש מידי אריאל את הצלחת, הניח אותה על השולחן ואמר:
"כולם החוצה. אריאל, יש לך 10 דקות לקפוץ למכולת ולקנות משהו לאכול. מזל שעוד לא אמרנו את 'משפט הפתיחה' ".
**

בזמן שאריאל לא מצא את המכולת וחזר עצבני ורעב, חיכו לו חבריו מחוליית קצין העיר באחת המכוניות, מנסים לא למשוך תשומת לב ולחרוט בזיכרונם שוב ושוב קווים מדמותו של המנוח ואת קורות חייו.
כשנזכרו בסבתא עם הסירים, לא היה קשה להם לדמיין את הקינות, הזעקות והתגובות הקשות הצפויות. הם הקישו בדלת בעצב ובדממה ונכנסו שנית לבית.

הסבתא דחפה שוב לאריאל, צלחת מלאה בתבשיליה.
עידו שוב אסר על אריאל לגעת בצלחת, אך אריאל שלא אכל מאתמול התחנן:
"בחייך, לא מצאתי מכולת, אני מת מרעב"
הם היו שם כבר 5 שעות. היה נדמה שכרכורי הבטן של אריאל נשמעו בכל הבית והעלו חיוכים על פני כולם, עידו נשבר והסכים.
ואז זה קרה...
נשמע רשרוש מפתח, הדלת נפתחה, אשת המנוח נכנסה מדברת באייפון.
היא לא יודעת עדיין שהיא אלמנה ושנציגי קצין העיר מתבוננים בה.
נציגי קצין העיר לדורותיהם מעולם לא עמדו במצב הבלתי אפשרי בו שלושה קצינים ממתינים בדירה, כשאחד מהם עומד עם הצלחת ביד, כשפיו מפוצץ באורז ושעועית. כף עמוסה עושה את דרכה לפיו ממתינה לבליעה מהירה לקראת "הביס השני" שעוד לא התרוקן מהראשון.
וזה הרגע שפיו היה צריך להגיד:
  "צבא ההגנה לישראל מודיע..."

" אך לא אלמן ישראל " - אנשי חולית קצין העיר ניצלו את הרגע שהאישה שהצמידה עם האוזן את האייפון לכתף, נכנסה ישר לאחד החדרים וחמקו מהדירה מבלי שהבחינה בהם.
תוך 15 שניות כבר עמדו מחוץ לבית מתכננים את כניסתם השלישית.
הם הקישו בדלת בעצב ובדממה. האישה פתחה את הדלת, המשלחת נכנסה לדירה המוכרת מביטים בה ויודעים שמרגע זה יתהפכו חייה:

-  "צבא ההגנה לישראל מודיע..." אמר אריאל.
-  "אני לא מאמינה", צעקה האישה ולתדהמתם המשיכה:
- "היינו אמורים להתגרש עוד שבועיים וברוך השם שעכשיו אני גם אלמנת משרד הביטחון".

**

מתוך "רגעים ישראליים ב' "