ראיתי כי די מזמן כתבתי איזה פוסט על המצב הביטחוני שמערער את החיים שלנו במדינה. והנה שוב, כמו גלגל שמסתובב ללא הפסקה, האווירה מתחממת, והמצב הבטחוני במדינה על סף פיצוץ.
אי אפשר שלא לדבר על זה, להתעסק בזה, לקרוא על זה ויותר מכך, להרגיש את זה. הפחד אופף אותנו. אשקר אם אומר שאני לא מסתכלת עוד פעמיים לשני הצדדים בכל מקום שאני הולכת אליו, לבד או עם הילדים. הגז המדמיע הוא סוג של פק"ל אצלי בתיק, עוד מימי הצבא, אבל לאחרונה אני מחפשת אותו קצת יותר בתיק שלי ודואגת שהוא יהיה בהישג יד.
חששנו כל כך מהפליטים המגיעים לארצות אירופה, על אירופה המתאסלמת ואיך הם לא מפחדים, והנה תראו מה יהיה להם עוד מעט ובינתיים, אנחנו, במדינת ישראל אלה שנדקרים ברחובות בעוד שאצלם הכל בסדר. וזה צורם וזה כואב. ואיך אנחנו במדינתנו שלנו, צריכים לפחד ללכת שנייה לקניון? או לחכות לאוטובוס? או להתפלל?
מישהו צריך להתעורר שם במהירות. בכל יום הסמארטפון שלי מצלצל מהתראות של אתרי חדשות ועוד פיגוע ועוד פיגוע. האם יהיה לזה סוף?
באחת הקבוצות שאני חברה בהן בפייסבוק, אמא אחת כתבה על בעלה שנתקע היום עם האוטו ליד ירושלים וקבוצה של שב"חים התקרבו אליו במהרה. הוא נלחץ נורא והיה בטוח שזהו, לינץ'. הם התקרבו אליו וצעקו לו "אנחנו בסדר" ובאו לתת לו מים. עשיתי לייק לסיפור שלה ואיפושהו זה נטע בי קצת תקווה. יש טובים ויש רעים, אני רק מקווה שהטובים ינצחו בסוף. |