כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מכתבים לנעמה

    ארכיון

    ללא מוצא

    9 תגובות   יום שלישי, 13/10/15, 11:48

    שלום נעמה,

    אני מתגעגע לימים שיכולתי לכתוב לך גם פוסטים יותר נעימים,יותר מאושרים.

    הימים האלה חלפו.

    בסביבה הקרובה שלי כבר מבחינים היטב בדכאון שלי.

    הסביבה הקרובה שלי היא אמי והבנות שלי והם כבר מתייחסים לנושא,מנסים לחשוב יחד איתי איך אפשר היה לשפר את מצב הרוח שלי אבל אני לא בטוח שגם להם יש פתרונות...או שהם שקועים מאוד בעניינים שלהם.

    החגים עברו והתחילה שגרה חדשה.

    זו שגרה תובענית מאוד מבחינתי כי מעבר ל9 השעות שאני נדרש לעבוד בכל יום גוזלים ממני לימודי המתמטיקה של הבנות עוד זמן יקר בערב אם זה להכנת שיעורי בית ואם להתכונן למבחנים.

    הן בכיתות גבוהות ויש להם מבחן במתמטיקה מדי חודש על היקף עצום של חומר מה שאומר ימי הכנה רבים וגם שיעורי בית הן מקבלות בשפע.

    האחת לומדת מתמטיקה בימי א ב ד והשניה א ד ו וכך יוצא שכמעט כל יום מוקדש ליום עבודה ואחריו עוד תרגול מתמטיקהבבית.

    חדר הכושר נדחק הצידה כמעט לחלוטין.

    כנראה נצליח להכניס אימון בשישי בצהרים אם זה לא נופל על השבוע שאנחנו אצל ההורים שלי עם אחי והילדים שלו אבל זה הכל!

    בסופי שבוע אני משתדל מאוד להכניס גם הרקדה אחת וכך פחות או יותר נראית שגרת חיי.

    אני לא יודע לומר אם שגרת חיים זו היא שגורמת לי לדכדוך הכבד.

    הרי מתמטיקה אני מאוד אוהב ככה שזה לא שאני סובל כשאני יושב עם הבנות על הנושא.

    יותר מפריעה לי התחושה שהחיים הובילו אותי לנקודת זמן שבה השגרה היא שמנהלת אותי ולי יש פחות ופחות כוח לכוון את חיי כרצוני.

    אילו הייתה לי כמות בלתי מוגבלת של כסף הייתי כנראה עושה דברים שיכולים לשפר את הרגשתי.

    למשל פגישות עם פסיכולוג צמוד,השקעת כסף באתרי הכרויות,יציאה לבילויים וכד' אך לצערי אני עובד בעבודה שהשכר בה לא עולה כבר שנים,קשה בגילי למצוא חלופות אחרות עם שכר גבוה יותר וההוצאות בינתיים רק עולות וכל עוד הבנות שלי מתחת לגיל 18 יוצא שאני מפרנס יחיד של שלוש נפשות איך שלא מסתכלים על זה.

    אני יודע שיש אנשים שחיים ברמת חיים גרועה יותר ולי לפחות יש דירה עם טלוויזיה,רכב,ואבזור סביר בהחלט בעידן המודרני.

    ובכל זאת אני מרגיש שבהוצאות השוטפות אני לא יכול להרשות לעצמי להשתולל וזה מגביל אותי ומגדיל את תחושת החנק שלי והתחושה שלא אני הוא השולט בחיי.

    אם אינני שולט בכסף ואינני שולט בבריאות כי גם את חדר הכושר לקחו לי אז מה נשאר...אולי אהבה?

    מסתבר שגם בנושא הזה איבדתי שליטה.

    באתרי ההכרויות החינמיים פונות אלי נשים שאני לא מצליח להרגיש שום חיבור איתן וכשאני כבר פונה היא דוחה אותי בתירוצים בסגנון "אבל אני כבר לא באמת מאמינה בגברים" וכך יוצא שגם המוטיבציה להיכנס לאתרים האלה יורדת.

    בהרקדות אי אפשר להכיר כי אני רוקד ריקודי עם נוסטלגיים והגיל הממוצע של הרוקדות 55 ומעלה ואין ממש חיבור ברמה שיכולה לאפשר זוגיות.

    בעבודה הנשים סביבי נשואות או שהן ממש לא בגיל המתאים.

    כך יוצא שאין גם מקומות שאפשר להכיר לקשר רציני...לא במקומות שבהן אני מסתובב.

    לא יצאתי לדייט קרוב לשנתיים ואני בטוח שיש לזה השפעה על מצב הרוח שלי.

    יש אנשים שאומרים לי "מה אתה צריך זוגיות? תפוס איזה סטוץ ויהיה לך כיף..." ואני יודע שיש הרבה גרושים בגילי שכך הם חיים...מסטוץ לסטוץ אולי ויתרו מראש על החלום למצוא קשר רציני אז הם פותחים TINDER ומחפשים בריגוש את הסטוץ הבא.

    ואצלי ככל שעובר הזמן ככה הרצון לסטוצים רק הולך ויורד.

    מה שווה החיבור הפיזי אם אין מאחוריו רגשות???

    בשביל חיבה???

    חיבוק חזק בלילה שירגיש ריקני כל כך בבוקר????

    מה זה נותן לעזאזל???

    איך זה שגרושים רבים כל כך מוכנים להתפשר ככה ולא להתעקש על הדבר האמיתי,על אינטימיות שמגיעה ממקום של אהבה???

    יד על הלב מה עדיף-

    סקס מדהים,פורקן מטורף,אורגזמות בשמיים עם אדם שאנחנו....מחבבים.

    או סקס קצת יותר קונבנציונלי,לא תמיד כזה מושלם,אבל קרבה אמיתית,אהבה אמיתית,חיבוק של אדם שאנחנו באמת אוהבים... אינטימיות לא רק מינית...אלא אינטימיות רגשית!!!

    לשכב חבוקים במיטה ולהביט אחד בשני ברגש...ולא סתם להגיד "וואו אתה כזה טוב במיטה..."

    כנראה שאני העוף המוזר בעניין הזה.

    תנו לי את פנלופה קרוז מתמסרת רק אליי ללילה שלם או תציעו לי אישה ללא יכולת תפקוד מיני בכלל אבל שאני אוהב אותה מכל הלב ורק שנישן יחד בלילה חבוקים - מה עדיף?

    אני בוחר את האפשרות השניה.

    אבל לזה אתה לא יכול להגיע כשאין לך איפה להכיר נשים.

    לזה אתה לא יכול להגיע כשכל אישה שאתה פוגש באתר הכרויות היא חשדנית כל כך.

    לזה אתה לא יכול להגיע כשיש לך כל כך מעט זמן פנוי וגם לא יותר מדי משאבים כספיים.

    אז אתה נשאר תקוע.

    וכשאתה תקוע מצב הרוח שלך מגיב בהתאם.

    פיניתי לי קצת זמן למחשבות הבוקר.

    חשבתי הרבה נעמה.

    בעיקר ניסיתי למצוא פתרון שישחרר אותי מהתקיעות המתסכלת הזאת שעושה לי כל כך רע.

    אני חושב וחושב ולא מצליח להתקדם לשום מקום.

    מביט מהצד על החיים שלי.

    אולי אני צריך לשמוח שזכיתי לגדל את הבנות שלי והן רוצות לגור איתי.

    אולי אני צריך לשמוח שיש לי עבודה טובה כבר שבע שנים.

    אולי אני צריך לשמוח שלפעמים יש איזו הרקדה ושיש לי קרוב למאתיים חברים בפייסבוק שחלקם לפחות מאוד מחבבים אותי ומפרגנים לי.

    אולי כל הדברים האלה אמורים לגרום לי אושר.

    אבל עובדה... הם לא מצליחים.

    החיים שלי הם שגרה מטורפת ובדרך כלל מעיקה למדי, מסלול שכולו זועק מבדידות עצומה.

    ובתוך התהום הזו יש רגעים של אושר...רק רגעים... כשאני מאזין למוסיקה שאני אוהב,כשהבנות שלי מצחיקות אותי,כשאני מתחבק עם ידידות טובות בהרקדה... פירורים קטנים של אושר שבא לרגע ואז שוב נעלם.

    ושוב אני מוטל לתהום.

    ואני באמת חושב נעמה שכל מה שנפש שלי זקוקה לו היא רק "נעמה" אחת.

    כזו שלא תהיה בלתי נגישה.

    כזו שלא תגור רחוק מדי ולא תהיה צעירה או מבוגרת באופן קיצוני ושהעולם שלה לא יהיה זר מדי לעולם שלי כדי שבכל זאת נמצא שפה משותפת.

    בדרך כלל אומרים לאדם "נו אז מה אם אין לך בת זוג אבל יש לך חברים".

    לי אין חברים!!!

    לא באמת!

    יש לי חברים וירטואלים בפייסבוק וזה לא מספיק.

    חברים טובים אני פוגש רק בהרקדות וממילא אלה חברים לריקודים,לא חברים לשיחות נפש.

    וגם כשאני כבר יוצא לבלות עם חברים זה שוב חוזר אל הפירורים.

    שעתיים שלוש של הקלה שאני קצת מרגיש טוב יותר ואז חזרה הביתה אל הריקנות ואל אותה המיטה שחודשים רבים כבר לא שכב שם איש חוץ ממני(לא כולל את הבת הקטנה שלי שאוהבת להתנחל עם המיטה שלי במשך היום ולקשקש בטלפון עם חברים).

    אני מוקף סביבי אנשים שכנראה שהסטוצים וכל מיני קשרים מזדמנים זה נותן להם את המענה המספק לאינטימיות שהם רוצים.

    הם אפילו כותבים על זה בגאווה סטטוסים בפייסבוק.

    מה לעשות שלי יש רצונות אחרים.

    לא מסוגל לוותר על החלום לפקוח עיניים בבוקר ולראות שם במיטה אישה שאני אוהב באמת.

    לבושה,פחות לבושה...ממש לא משנה... רק המחשבה הזו שלפחות פעם פעמיים בשבוע לא אשן במיטה לבד - מחשבה שאינה נותנת מנוח.

    אני חושב שהדכדוך שיש לי עכשיו נעמה הוא כמו סוג של סרטן שמתפשט בגוף אבל לא פיזי אלא נפשי.

    כנראה שאם המצב יימשך ככה זה עלול להיגמר בפיצוץ.

    בספטמבר כבר הייתי שבועיים מושבת עם חום גבוה בגלל איזה וירוס חולף או משהו דומה.

    אבל אני חושב שגם הנפש שלי פשוט החליטה בשבילי שדי! עד כאן! וצריך להיות בבית ולמלא מצברים.

    נו טוב,הגוף התאושש...הנפש ברור שלא!

    אני מחייך כשאני חושב על עשרות אנשים שקוראים אותי בפייסבוק או פוגשים אותי בעבודה ובמקומות אחרים ובאמת שאין להם מושג מה עובר עלי בפנים.

    כי ככה זה...לא תמיד אנשים מראים כלפי חוץ מה שהם מרגישים.

    אני אפילו מסוגל לצחוק אבל ההומור שלי יוצא בדרך כלל ציני ושאר הזמן אני פשוט נראה נינוח או אדיש וגם שותק המון,שקוע בתוך המחשבות שלי.

    אני נזכר בכמה קשרים שהיו לי בעבר עם נשים שבאו עם אנרגיות מדהימות מתוכן והאפקט של זה עלי היה מדהים כי ממש הרגשתי שהן מעירות את הנפש שלי.

    בהחלט צמחו מזה אהבות טובות אבל זה היה בעבר הרחוק.

    אני לא בטוח שאני מצליח עוד למשוך אלי נשים כאלה.

    אני גם פחות אטרקטיבי חיצונית כי עליתי במשקל וגם פחות אטרקטיבי באישיות כי אני נעשה יותר מופנם אז בשורה התחתונה כבר אין כל כך הרבה קופצות על הסחורה ששמה זאב ומי שרוצה איכשהו תמיד יוצא שהיא לא ממש הטעם שלי או שיש אלף סיבות אחרות שמכשילות את הקשר.

    אז מה יהיה נעמה? שאלת השאלות...

    האם הסרטן הנפשי של זאב ימשיך ויתפשט ברוחו עד שזו תגווע לחלוטין?

    האם רוחו של זאב תמות הרבה לפני גופו???

    בתוך תוכי אני רוצה להאמין שזה זמני.

    בתוך תוכי אני רוצה להאמין שיגיעו ימים של יותר רווחה כספית,חזרה למשמעת הגוף וזמן לחדר כושר...

    בתוך תוכי אני רוצה להאמין שאפילו דייטים יחזרו ואפילו אהבה אמיתית...כן,כן,מהסוג שהיתה לי לפני שנים רבות ושכבר כמעט הספקתי לשכוח.

    בתוך תוכי אני רוצה להאמין שזה אפשרי.

    אני יודע שהרגשות שלי עדיין שם.

    אני יודע שהלב שלי מסוגל הוציא מתוכו המון רגש ולא רק בסרטים סוחטי דמעות.

    אני יודע שעוד יש בי היכולת לאהוב.

    אבל לפעמים ככל שהזמן חולף אז קל לשכוח את זה ואז התחושה היא תחושת ייאוש כאילו נגזר דיני ולא תהיה לי עוד אהבה.

    לפעמים אני אפילו חושש מכך שאכן חיי יתנו לי מעכשיו והלאה רק פירורים של אושר ולא יותר מזה.

    אי אפשר לשבוע מפירורים בלבד נעמה.

    אם מישהו אחר היה כותב את הפוסט הזה הייתי מעודד אותו שעוד יגיעו הימים היפים שלו.

    אבל את עצמי אני לא יודע לעודד.

    אני כן יודע לכתוב וזה עוזר לשחרר.

    אבל שחרור תחושה רעה לא מביאה תחתיה אושר.

    רק הקלה מסוימת ולזמן מוגבל.

    :/

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: דניאלה אמהג. 2015-10-18 16:03:24

       

       

      אז נואשת... הרמת ידיים.... ואתה מחכה לנס שיתרחש מעצמו.

      למזלי נסים מגיעים כל הזמן....נסים וגם אנשים טובים באמצע הדרך ואף פעם אתה לא יודע

      איזו הזדמנות תוציא אותך מהבוץ.

       


      התקווה הזאת היא בערך כל מה שמחזיק אותי.

       

      אם לא קוטעים את המעגל המדכדך הזה הוא ילך ויחמיר. תדר אפשר לשנות ורעשים אפשר להשתיק.כן, קשה ומסובך ומתיש.

      תודה אבל אין לי כוח לפתרונות מתישים!!

      החיים שלי מספיק מתישים גם בלעדיהם(פיזית ונפשית). הסנני

      על פי תאורך, רק בעוד 5-6 שנים כשבנותיך יסיימו ללמוד יהיה לך פנאי לעצמך.

      ובינתיים נשמתך תאבד כל לחלוחית, תתיבש, ותמרר (מלשון מרירות) אותך. 

      זה הצפי, וחבל.

      זה הפתרון הרע,נכון מאוד.

       

      יש עוד שני פתרונות טובים קצת יותר:

      האחד אומר שברגע שהגדולה תלך לצבא זה כבר יפנה לי קצת יותר זמן וגם יקל כלכלית(כי היא כבר תרוויח "דמי כיס" משלה).

       

      האם זה יספיק כדי להוציא אותי מהבוץ אני לא יודע אבל זה קורה כבר בשנה הבאה אז מה שנשאר זה להחזיק מעמד את השנה הזאת.

       

      והפתרון השני הוא שעוד השנה יקרה לי נס.

       

      בינתיים הנס הוא רק בקפה שאני שותה עכשיו.

       

      נו,לפחות יצא לי קפה טעים. חיוך

       

       

       

       

        18/10/15 16:03:

      צטט: שפנדוזה מרדימון 2015-10-18 12:07:15

      צטט: דניאלה אמהג. 2015-10-15 15:50:36

      אתה נשאב ליום עבודה ארוך למדי- בלית ברירה,ברור לי.

      אתה נשאב להוראת מתמטיקה אינטנסיבית- מדי יום ביומו כמעט.

      יש רק זאב של עבודה וזאב האבא. איפה זאב- זאב?

      אני יכולה רק לומר לך שכל פעילות שאתה עושה ומרוממת את נפשך- הכפל ושלש אותה. אז תשב עם בנותיך פחות יום יומיים בשבוע או פחות שעתיים ביום- האם לא עדיף להן שיהיה לצידן אבא עם שביבים של אושר, גם אם יצטרכו לעיתים להתמודד לבד עם המתמטיקה? הרי אם תשקע בדיכאון קליני- פתולוגי, יאבד להן האבא המסור שאתה והמורה בעל המסוגלות.

      את המסירות שלי הן לא יאבדו. זה דבר שקיבלתי בירושה מסבתי שהייתה מסורה למשפחה עד יום מותה

      ובמשך יותר מעשרים שנה הטיפה לי על האחריות שלנו כלפי הילדים שלנו.

      שטיפת מוח כזו של אדם שהייתה לו השפעה כל כך מכרעת על חייך לא יכולה להעלם גם כשכל צרות העולם על ראשך.

      אני חושב ששביבים של אושר אצלי הבנות שלי כן רואות אבל אלה באמת רק שביבים והתמונה הכוללת היא אבא

      שלא ממש מרוצה מהחיים שלו.

      לצערי,לתת להן להתמודד לבד עם מתמטיקה בפרט ולימודים בכלל זו לא אופציה.

       


      לא בשנה מכרעת בחייהן שבה טעויות שלהן יעלו להן בתעודת בגרות פחות טובה או אי כניסה לתיכון טוב.

       

       

      מותר להיות קצת יותר "אגואיסט" שהרי תוצאת האגואיזם תקרין בתוצאתה גם עליהן.

      כולנו בשקיעה לפעמים, גם אלה שכלפי חוץ מחייכים, הענין הוא לא לתת למודים השחורים הללו למשוך אותנו עוד ועוד לתהום.

      אצלי השקיעה איננה לפעמים.

       

       

      אצלי המצב הוא דכדוך חמור במהלך רוב שעות היום עם ניצוצות מאוד מוגבלים בזמן של חיוכים ופירורי אושר.

      הכי קל בשבילי להגיד שזה קורה בגלל לחץ ועומס והעובדה שאין לי זמן לעצמי.

      אבל על מי עובד...זה קורה בגלל בדידות ורק בגלל בדידות.

      קשר רגשי משמעותי זה דבר שגוזל זמן שאולי אין לי עכשיו,אבל הוא גם ממלא אותי והחום והמגע והקרבה כמו טוענים אותי מחדש.

      בלי זה אני כמו דג מחוץ למים ואני באמת מרגיש כמו דג מחוץ למים(אני גם בן מזל דגים).

      המים בשבילי הם הרגש ובעולם קר ומרוחק היובש הרגשי הורג אותי אם לא פיזית אז נפשית,בתוך הנשמה פנימה.

       

      מתכון וסדר יום לסיכום חיוך:

      פעמיים בשבוע ריקודי עם ואולי קפה וסוציאליזציה אחרי הריקודים.

       

      אמצע השבוע אין לי כוח לכלום.

       

      אם אין ארוע מיוחד אנחנו עושים כיבוי אורות כבר ב11 אז נראה לי שירדנו לפעם בשבוע.

       

       

      פעם בשבוע חדר כושר ופעם פעמיים בשבוע צעדה- לבד, או עם חבר/חברה שגם מעוניינים להתאוורר ולהוריד במשקל. שעה לכל היותר.

      לא סובל צעדות בחוץ.

      פתח-תקוה זו עיר מכוערת אפילו באזורים היפים שלה.

      האויר בחוץ מזעזע ומזוהם.

       

      וממילא אין לי חברה נעימה לצעדות.

       

      הייתה פעם מישהי חדשה בפתח-תקוה וסיכמנו לעשות צעדות יחד.

       

      היא אפילו קצת מצאה חן בעיני אבל הייתה חד הורית,עסוקה עד מעל הראש ובסוף הצעדות איתה הפסיקו.

       

      נשארנו עם פעם בשבוע חדר כושר - ימי שישי וגם זה מסובך בגלל הארוחות אצל ההורים אחת לשבועיים(אולי אצליח להזיז את השעה לטובת מטרה חשובה זו).

      זו לא תרופת פלא אבל אני צופה שהקרנת מצב רוח מחויך שיביא המהלך הזה, בתוספת ירידה במשקל תוציא אותך ממעגל הבדידות, שהרי יש לך כל כך הרבה להעניק למיועדת.

      (אני לא מציעה משהו שלא עשיתי בעצמי- אם כי המאבק שלי במשקל העודף עדיין בעיצומו)

      ב ה צ ל ח ה!

       

      העצות שלך הגיוניות דניאלה אבל נדמה לי שכבר כתבתי לך בעבר - אדם צריך להיות לגמרי מכוון לסקאלה של "לקום ולעשות" ואני לא בטוח שאני לגמרי על התדר הזה.

       

      יותר מדי הפרעות ורעשים בקליטה.מזעיף את הפה

       

      אז נואשת... הרמת ידיים.... ואתה מחכה לנס שיתרחש מעצמו.

      אם לא קוטעים את המעגל המדכדך הזה הוא ילך ויחמיר. תדר אפשר לשנות ורעשים אפשר להשתיק.כן, קשה ומסובך ומתיש.

      על פי תאורך, רק בעוד 5-6 שנים כשבנותיך יסיימו ללמוד יהיה לך פנאי לעצמך.

      ובינתיים נשמתך תאבד כל לחלוחית, תתיבש, ותמרר (מלשון מרירות) אותך. 

      זה הצפי, וחבל.

       

       

       

      צטט: דניאלה אמהג. 2015-10-15 15:50:36

      אתה נשאב ליום עבודה ארוך למדי- בלית ברירה,ברור לי.

      אתה נשאב להוראת מתמטיקה אינטנסיבית- מדי יום ביומו כמעט.

      יש רק זאב של עבודה וזאב האבא. איפה זאב- זאב?

      אני יכולה רק לומר לך שכל פעילות שאתה עושה ומרוממת את נפשך- הכפל ושלש אותה. אז תשב עם בנותיך פחות יום יומיים בשבוע או פחות שעתיים ביום- האם לא עדיף להן שיהיה לצידן אבא עם שביבים של אושר, גם אם יצטרכו לעיתים להתמודד לבד עם המתמטיקה? הרי אם תשקע בדיכאון קליני- פתולוגי, יאבד להן האבא המסור שאתה והמורה בעל המסוגלות.

      את המסירות שלי הן לא יאבדו. זה דבר שקיבלתי בירושה מסבתי שהייתה מסורה למשפחה עד יום מותה

      ובמשך יותר מעשרים שנה הטיפה לי על האחריות שלנו כלפי הילדים שלנו.

      שטיפת מוח כזו של אדם שהייתה לו השפעה כל כך מכרעת על חייך לא יכולה להעלם גם כשכל צרות העולם על ראשך.

      אני חושב ששביבים של אושר אצלי הבנות שלי כן רואות אבל אלה באמת רק שביבים והתמונה הכוללת היא אבא

      שלא ממש מרוצה מהחיים שלו.

      לצערי,לתת להן להתמודד לבד עם מתמטיקה בפרט ולימודים בכלל זו לא אופציה.

       


      לא בשנה מכרעת בחייהן שבה טעויות שלהן יעלו להן בתעודת בגרות פחות טובה או אי כניסה לתיכון טוב.

       

      מותר להיות קצת יותר "אגואיסט" שהרי תוצאת האגואיזם תקרין בתוצאתה גם עליהן.

      כולנו בשקיעה לפעמים, גם אלה שכלפי חוץ מחייכים, הענין הוא לא לתת למודים השחורים הללו למשוך אותנו עוד ועוד לתהום.

      אצלי השקיעה איננה לפעמים.

       

       

      אצלי המצב הוא דכדוך חמור במהלך רוב שעות היום עם ניצוצות מאוד מוגבלים בזמן של חיוכים ופירורי אושר.

      הכי קל בשבילי להגיד שזה קורה בגלל לחץ ועומס והעובדה שאין לי זמן לעצמי.

      אבל על מי עובד...זה קורה בגלל בדידות ורק בגלל בדידות.

      קשר רגשי משמעותי זה דבר שגוזל זמן שאולי אין לי עכשיו,אבל הוא גם ממלא אותי והחום והמגע והקרבה כמו טוענים אותי מחדש.

      בלי זה אני כמו דג מחוץ למים ואני באמת מרגיש כמו דג מחוץ למים(אני גם בן מזל דגים).

      המים בשבילי הם הרגש ובעולם קר ומרוחק היובש הרגשי הורג אותי אם לא פיזית אז נפשית,בתוך הנשמה פנימה.

       

      מתכון וסדר יום לסיכום חיוך:

      פעמיים בשבוע ריקודי עם ואולי קפה וסוציאליזציה אחרי הריקודים.

       

      אמצע השבוע אין לי כוח לכלום.

       

      אם אין ארוע מיוחד אנחנו עושים כיבוי אורות כבר ב11 אז נראה לי שירדנו לפעם בשבוע.

       

       

      פעם בשבוע חדר כושר ופעם פעמיים בשבוע צעדה- לבד, או עם חבר/חברה שגם מעוניינים להתאוורר ולהוריד במשקל. שעה לכל היותר.

      לא סובל צעדות בחוץ.

      פתח-תקוה זו עיר מכוערת אפילו באזורים היפים שלה.

      האויר בחוץ מזעזע ומזוהם.

       

      וממילא אין לי חברה נעימה לצעדות.

       

      הייתה פעם מישהי חדשה בפתח-תקוה וסיכמנו לעשות צעדות יחד.

       

      היא אפילו קצת מצאה חן בעיני אבל הייתה חד הורית,עסוקה עד מעל הראש ובסוף הצעדות איתה הפסיקו.

       

      נשארנו עם פעם בשבוע חדר כושר - ימי שישי וגם זה מסובך בגלל הארוחות אצל ההורים אחת לשבועיים(אולי אצליח להזיז את השעה לטובת מטרה חשובה זו).

      זו לא תרופת פלא אבל אני צופה שהקרנת מצב רוח מחויך שיביא המהלך הזה, בתוספת ירידה במשקל תוציא אותך ממעגל הבדידות, שהרי יש לך כל כך הרבה להעניק למיועדת.

      (אני לא מציעה משהו שלא עשיתי בעצמי- אם כי המאבק שלי במשקל העודף עדיין בעיצומו)

      ב ה צ ל ח ה!

       

      העצות שלך הגיוניות דניאלה אבל נדמה לי שכבר כתבתי לך בעבר - אדם צריך להיות לגמרי מכוון לסקאלה של "לקום ולעשות" ואני לא בטוח שאני לגמרי על התדר הזה.

       

      יותר מדי הפרעות ורעשים בקליטה. מזעיף את הפה

       

       

       

        16/10/15 06:46:
      חיבוק והזמנה לכאן כל עוד הויזה עדיין בתוקף
        15/10/15 15:50:

      אתה נשאב ליום עבודה ארוך למדי- בלית ברירה,ברור לי.

      אתה נשאב להוראת מתמטיקה אינטנסיבית- מדי יום ביומו כמעט.

      יש רק זאב של עבודה וזאב האבא. איפה זאב- זאב?

      אני יכולה רק לומר לך שכל פעילות שאתה עושה ומרוממת את נפשך- הכפל ושלש אותה. אז תשב עם בנותיך פחות יום יומיים בשבוע או פחות שעתיים ביום- האם לא עדיף להן שיהיה לצידן אבא עם שביבים של אושר, גם אם יצטרכו לעיתים להתמודד לבד עם המתמטיקה? הרי אם תשקע בדיכאון קליני- פתולוגי, יאבד להן האבא המסור שאתה והמורה בעל המסוגלות.

      מותר להיות קצת יותר "אגואיסט" שהרי תוצאת האגואיזם תקרין בתוצאתה גם עליהן.

      כולנו בשקיעה לפעמים, גם אלה שכלפי חוץ מחייכים, הענין הוא לא לתת למודים השחורים הללו למשוך אותנו עוד ועוד לתהום.

      מתכון וסדר יום לסיכום חיוך:

      פעמיים בשבוע ריקודי עם ואולי קפה וסוציאליזציה אחרי הריקודים.

      פעם בשבוע חדר כושר ופעם פעמיים בשבוע צעדה- לבד, או עם חבר/חברה שגם מעוניינים להתאוורר ולהוריד במשקל. שעה לכל היותר.

      זו לא תרופת פלא אבל אני צופה שהקרנת מצב רוח מחויך שיביא המהלך הזה, בתוספת ירידה במשקל תוציא אותך ממעגל הבדידות, שהרי יש לך כל כך הרבה להעניק למיועדת.

      (אני לא מציעה משהו שלא עשיתי בעצמי- אם כי המאבק שלי במשקל העודף עדיין בעיצומו)

      ב ה צ ל ח ה!

      צטט: חדוה ברנר 2015-10-14 10:26:58

      זאב, ביולי השנה החלה הרפורמה בבריאות הנפש, מה שאומר שכל השירותים של פסיכיאטר-פסיכולוג-עו"ס ניתנים היום דרך קופות החולים ללא עלות. אתה יכול לבטוח במטפלים, שבניגוד למגזר הפרטי, פה אין שרלטנים ורודפי בצע כסף ובנוסף לכולם רישיון עבודה ממשרד הבריאות.

       

      ==============================================

      חדוה,קראתי קצת באינטרנט על הרפורמה ומה שקראתי שם לא מצא חן בעיני בלשון המעטה-

      מספר מפגשים מוגבל ביותר,השתתפות עצמית,מפגשים קצרים בזמן, שמקדיש לך המטפל...

      להיכנס לכל הכאב הראש ולקבל תמורה כל כך מועטה לבעיות עמוקות שאנחנו חווים.

      מנסיון העבר אני יודע שרוב הטיפולים דורשים מספר חודשים במקרה הטוב ולפעמים גם שנתיים שלוש כשהבעיות גדולות ועמוקות.

      רפורמה בריאותית שכל תכליתה לתת מענה מהיר או "כיבוי שריפה" למבוטחי הקופה זה ממש לא מה שאני צריך

      ולדעתי לא באמת תואם לצרכים שלי.

      הסנני

        14/10/15 10:26:
      זאב, ביולי השנה החלה הרפורמה בבריאות הנפש, מה שאומר שכל השירותים של פסיכיאטר-פסיכולוג-עו"ס ניתנים היום דרך קופות החולים ללא עלות. אתה יכול לבטוח במטפלים, שבניגוד למגזר הפרטי, פה אין שרלטנים ורודפי בצע כסף ובנוסף לכולם רישיון עבודה ממשרד הבריאות.

      צטט: חדוה ברנר 2015-10-13 20:38:58

      כל כך קשה לך ורע לך עכשיו, שאתה אפילו לא חושב על המוצא הפשוט מהמצב הלא פשוט שאתה שרוי בו - תפנה לרופא המשפחה ותקבל סיוע שהיום נגיש לכל אדם. חבל לא לנצל את העזרה הרפואית.

      =========================

      מספר חודשים לפני שהתגרשתי דווקא עשיתי משהו דומה וניצלתי את השירותים הפסיכולוגיים שמכבי נותנים.

      מעבר לעובדה שהכל נעשה בצורה חושפנית וישירה,היה לי קשה למצוא איש מקצוע טוב בשעות ומיקום שהתאימו לי והעלויות עדיין היו גבוהות(אם כי נמוכות מאשר במגזר הפרטי).

      היום,בידיעה שמה שמציעים לי שירותי הרפואה הוא הרבה פחות יעיל ממה שמציע המגזר הפרטי ברור לי שלא אתפשר על הנושא הכספי ואלך על פתרון כזה רק אם יהיה ללא עלות כספית.

       

        13/10/15 20:38:
      כל כך קשה לך ורע לך עכשיו, שאתה אפילו לא חושב על המוצא הפשוט מהמצב הלא פשוט שאתה שרוי בו - תפנה לרופא המשפחה ותקבל סיוע שהיום נגיש לכל אדם. חבל לא לנצל את העזרה הרפואית.