נתבקשתי ע"י חבר, להעלות מהנבכים פוסט ישן

   בקיבוץ אחד בצפון הארץ, סיימו לבנות את בריכת השחייה החדשה. באסיפה בחדר האוכל, התלבטו החברים: מה

לעשות עם הבריכה הישנה, הסדוקה. עמי (הוא עימנואל השמן) הציע לכסות אותה בעפר ואבנים. לאיציק הרזה היה

רעיון: נהפוך את הבריכה למשהו לימודי. רוחל'ה, שמוכרחה להתערב בכל דבר, גם אם היא לא מבינה כלום, אמרה:

"מה פתאום שילדים יסתובבו בבריכה הזרוקה הזו, שיש בה הרבה איכסה, וראשני-צפרדעים וגם שהאימא של

הראשנים מקרקרת כל הלילה"!.

ואיציק הרזה אמר: " בדיוק בגלל זה, כדאי ללמד שם פרק בטבע. הילדים שלנו מגדלים תחת, אם תסלחו לי. יש להם

בראש מוזיקה באוזניות וגם כדורסל. דור של בטלנים!".

"גם הבן שלך הוא כזה!", אמרה יפעת.

ונוצרה מהומה. ואיציק הרזה דפק על השולחן ואמר ש: "נחליט בישיבה הבאה!".

בבוקר, עבר מוישל'ה (הנכד של מיומק'ה) באופניים בכל הקיבוץ כשהוא מכריז: " יש חסידה על העמוד חשמל ליד

הבריכה הישנה!".

וזה כבר שינה את הסטאטוס של הבריכה מסתם שלולית בוץ, למשהו אסטטי-לימודי-מכובד. למה? כי מוישל'ה הוא

החכם של השכבה, והוא ממש אינטליגנט. ואחר כך, בבצפר (כיתה ב') מוישל'ה שאל את המורה: "בשביל מי התינוק

שתביא החסידה?", וזה הפך לשיחת היום.

מוישל'ה, שהפך לגיבור היום, הציע לצלם את הפעילות של החסידה. אחרי הצהריים הלכו כל ילדי הכיתה אל הבית של

ברגר הגאון, שיסדר להם מצלמה אוטומטית מול החסידה ("ושלא תשכח לסדר גם גגון למצלמה, שהממטרה לא

תשפריץ עליה!", אמרה דבורל'ה).

"מה בקשר לאוכל בשביל החסידה?", שאל ברגר-הגאון (זה ההוא שחושב על אוכל מהרגע שהוא מתעורר, אבל, מצד

שני, הוא מומחה לתיקון טרקטורים, וגם משקפיים ואפילו מנעולים שהמפתח שלהם הלך לאיבוד).

"מן המורה לטבע שמעתי שבבריכה הישנה נגדל צפרדעים וראשנים!", אמר שימיק הקטן.

"אהה!", אמר ברגר-הגאון.

בשבת, כשבאים כל האורחים לקטוף אצלנו תפוחים ומנגו ובננות וגם כל מיני פרחים, עמדו הילדים במשמרות, כדי שלא

יגנבו (העירונים האלה), את המצלמה ושלא יציקו לחסידה.

והחסידה בינתיים, לא עשתה כלום, חוץ מלאכול צפרדעים וראשנים מהבריכה. ולפעמים היא הייתה משמיעה קול נקישה

במקור שלה. והיו כמה ימים שהחסידה הייתה מסתכלת למעלה ונוקשת הרבה נקישות במקור האדום שלה.

ואז, יוריק הקטן סחב את סבא שלו, שהיה פעם מומחה לשפת מורס, שיסביר ויתרגם את הנקישות. הסבא השתיק את

כולם והקשיב. בסוף הוא אמר שזה מסובך.

"אולי", הוא אמר, "זה מורס ברוסית?".

אחרי שכולם עזרו לגלגל את הכיסא-נכים של הסבא, הם התכנסו בשקט במחסן הזרעים הנטוש, לברר אם המורס הזה,

של החסידה, קשור לריגול.

הכי מתאים לתת תשובה, זה דני, שקוראים לו דני-שושו, כי הוא מבין בדברים האלה, כלומר, הוא בצבא, אבל בלי מדים.

ואז הסתבר שדני-שושו בכלל נמצא בחו"ל.

ישבו הילדים והקליטו בסלולרי את הנקישות ואחר כך הביאו את זה לאשתו של דני-שושו והיא שלחה את ההקלטה

לחו"ל.

דני-שושו החזיר תשובה: "באמת זו שפת מורס! והחסידה אומרת שהיא לבד. משעמם לה. היא רוצה חבר!".

ומכאן והלאה כל השיכבה השתתפה במשמרות, ובכל פעם שעברו להקות של חסידות, הילדים עשו להן סימנים. והיה

גם המקרה של יוסיניו, שעמד על הגג ועשה סימנים בסוף הוא נפל משם על הברזנט של החציר. איזה מזל!

בוקר אחד, לפני הצלצול בבית-הספר, נשמעו נקישות חזקות, כפולות. כאילו שאלה ואחר כך תשובה. וכולם רצו לראות

ולשמוע אם יש כבר חבר חסיד, לחסידה. ובאמת היה שם חסיד. והחסיד והחסידה השתעשעו במקורים, כמו בקרבות

של אבירים, אבל בעדינות.

בצהריים, אחרי הלימודים, הלכה כל הכיתה לספריה. דבורק'ה, הספרנית בדיוק עמדה לסגור: "מה קרה? אתם

בעונש?", שאלה. ומכאן יצאה החבורה, עם רשימות מדוייקות אודות חיי החסידות (לא נעים לספר ששניים מהספרים

שהם לקחו בספרייה, אחד נקרא: "חסידות ויז'ניץ" והשני "מקורות החסידות", בו קיוו הילדים למצוא משהו על מקור

החסידה). לבסוף הבינו הילדים שאסור להפריע לדגירה. לכן התקינו מושב נוח על מיגדל-המים.

סימה הביאה את המשקפת של אבא שלה, וכך אפשר היה לנהל, במחברת עם שורות, את התאריכים מתוך הסלולרי

של עידית, על למשל מתי החסידה אוכלת, מתי היא ישנה, ומתי חם לה, והיא מנפנפת בכנפיים ועושה רוח.

עברו ימים ובוקר אחד, מוישל'ה דהר עם האופניים ברחבי הקיבוץ כשהוא צועק: "יש לחסידה ביצים! ראיתי במשקפת!".

וכל הקיבוץ הלך לראות והפעמון בבית-הספר צלצל אבל אף אחד לא היה שם, ומוישל'ה כל הזמן אמר: "שקט! שה! אל

תפריעו!".

ואחר כך החסיד קפץ וירד אל הבריכה, עמד על רגל אחת (ומוישל'ה כתב: "עמד על רגל שמאל!") וכולם התרחקו, בגלל

שמוישל'ה אמר" "אל תעשו לו בושות! הוא רוצה להביא לאשתו צפרדע!". ומישהי בקהל הצופים אמרה: "איחס!". אבל

החסיד לא שם לב. הוא תפס צפרדע כאילו במלקחיים, קפץ לגובה, עשה סיבוב וחזר לקן.

"די! נגמרה ההצגה. תנו להם לאכול בשקט!", אמר מוישל'ה.

בבית מוישל'ה הכין מכתב לחברה-להגנת-הטבע. למחרת הרשתה לו המורה לכתוב על הלוח. הוא כתב: "אנחנו רוצים

הסבר על איך מטפלים בחסידות". ועוד היו שאלות על ביצים, אוכל, ובכלל טיפול בגוזלים, כאשר יהיו.

התשובה משם הייתה קצרה: "האם החסידה מוטבעת?"

הילדים פתחו את הוויקיפדיה והסתבר להם שכמו שלכלב יש קולר על הצוואר ויש לו מיספר, כך עושים גם לחסידה וגם

לעוד עופות נודדים: שמים להם טבעת על הרגל, ושם כתוב כל מה שיודעים על העוף הזה.

רוחל'ה מוועדת החינוך כינסה את חברי הוועדה, ושם, על תה וביסקוויטים, הסבירה איזו טראומה יחוו הילדים כאשר זוג

החסידות יעזוב אותנו וישוב לארצות הצפון.

"ותדעו לכם: בקורס המקוצר בפסיכולוגיה התפתחותית, יש פרק נכבד העוסק בנטישה. הילדים שלנו יכולים לחוות

טראומה!".

ברגר-הגאון (שמתקן טרקטורים וכל מיני), אמר: זה בלבול ביצים! כל הציפורים עוזבות את הקן!".

רוחל'ה אמרה: "לא מתאים לישיבה הזו לדבר בגסות רוח!" וכולם ידעו שברגע בו ייעלם הביסקוויט האחרון, כולם יקומו

ויסתלקו. ובדיוק כשנעלם הביסקוויט, נפתחה הדלת ודבורק'ה פרצה פנימה בקריאה: "יש גוזל לחסידה!", אמרה

מתנשמת ומתנשפת וכמעט נחנקת. וכאן התחילו הצרות: הילדים, שהיו ככל הנראה חכמים מהוריהם, למדו מהאינטרנט

את כל מה שניתן ללמוד אודות החסידות ואורח חייהן. לכן הם עשו בכוחות עצמם הכנות לקראת פרישת החסידות מן

הקיבוץ.

הם למשל הביאו מחדר-האוכל סרדינים.

מוישל'ה שהוא הילד עם הכי הרבה מרץ, נטל מארון התרופות של אימא שלו, חופן כדורי-שינה, אותם ערבבו בסרדינים.

את התערובת הזו העלו עם מוט, אל הקן.

כשנסתיימה סעודת הצהריים של החסידות, הן התחילו קצת להתנדנד ולבסוף נרדמו. מה שנקרא אצל זקני הקיבוץ:

"שלאף-שטונדה".

הילדים מיהרו להביא סולם, מוישל'ה טיפס למעלה, הוא כרך איזולירבאנד לבן על הרגל של החסיד והחסידה , וכתב

בטוש שחור: "חסידה שגרה קצת בקיבוץ שלנו".

לחסיד הוא כתב: "חסיד, החבר של החסידה שלנו".

למחרת, לפני הצהריים החסיד קישקש משהו לא מובן והילדים הבינו שהוא מדבר אל עצמו. אחרי הצהריים הוא פרש

כנפיים ונעלם.

עכשיו נעבור לגוזל (שמתם לב בטח, שלא דיברנו עליו, כי לא רצינו להפריע לגידול שלו, כלומר, שיתפתח כראוי).

עכשיו, שהחסיד עף לדרכו, היה משעמם לחסידה והיא התחילה לדבר אל עצמה ואחר כך, גם החסידון הקטן, היה

משעמם לו וגם הוא התחיל לנקש נקישות במקור שלו והייתה לילדים הרגשה שהוא והחסידה מנהלים דו-שיח. אנחנו לא

יודעים על מה הם משוחחים, אבל נראה שהם מקשקשים בעיקר כאשר חברי הקיבוץ עוברים שם.

לפי הטון של הנקישות, זה נשמע כמו רכילות. אז נעזוב את זה. אז זהו הסיפור של החסידות בקיבוץ. אה! שכחנו משהו:

בשיעור טבע התבקש מוישל'ה (שהוא כידוע כבר מומחה), להסביר את ההתנהגות של בעלי-החיים.

את ההרצאה הוא סיים כך: "אתם ראיתם שבשביל להוליד חסידות, צריך לאכול צפרדעים. עוד לא היה לי זמן לברר מה

צריך לאכול בשביל להוליד ילדים".