בסוף השבוע הגיע אלי מייל מרתק, מן הסוג שניתן לקרוא לו הפלא ופלא.

    תלמיד שלי לשעבר, סיים מחקר שנמשך שנים. המחקר נמשך לא מעט שנים והוא התבצע במקביל בבריטניה

ובארצות-הברית, כשהתוצאות מראות אחידות.

אבל לפני כן, צריך להציג את השולח: הנער היה בן יחיד. הוריו שעבדו קשה, השאירו אותו להשגחת הסבתא כיוון

שעבדו מחושך אל חושך. הסבתא הקשישה, עברה את איימי השואה והילד גדל בצילה כשהיא מתעוררת כל לילה

ומתחננת על נפשה, בפולנית.

איש לא ידע על כך. לא הגננת בגן ולא המורות בכיתות הנמוכות. רק מאוחר יותר, כאשר יצאה הכיתה לטיול של מספר

ימים, נתגלתה בבוקר הבושה: המיטה של הנער, הייתה רטובה. מכאן החלה ההתדרדרות: הילדים לעגו לו. שלחו אותו

אל בית-השימוש של הבנות ועוד כהנה וכהנה. בצוות המורים איש לא רצה לעסוק בבעיה וכאשר ההורים והסבתא

התנגדו לטיפול, כולם הרימו ידיים. יום אחד, בסיום יום הלימודים, כאשר יצאתי במכונית, ראיתי התקהלות (התקהלות

בחצר היא סימן לצרות). הביריון של הכיתה, החזיק בידיו את המכנסיים של הנער "שלנו", והותיר את הילד בתחתונים,

לתשואות ולעג התלמידים.

הכנסתי את הילד למכונית. הובלתי אותו הבייתה. כל הדרך הוא בכה בשקט. כשהגענו הסבתא הפולניה ראתה אותנו,

ונכנסה לפאניקה. לבסוף, כשהיא נרגעה, הבטחתי לה "שהכול יהיה בסדר!", למרות שלא ידעתי מה עומד אחרי

ההבטחה.

פניתי אל כל המכרים שאולי יכולים לסייע לי. התגובות היו מסוגים שונים: ללמד את הנער ג'ודו, להצמיד לחגורה שלו

מקל בייסבול. לצייד אותו בתרסיס. מישהו אפילו הציע לצפות רגל בגבס, בהנחה שאולי יפסיקו להציק לו.

לא מצאתי פיתרון, לדאבוני.

באותו זמן גם אושרה לי העברה לבית-ספר קרוב יותר לביתי. כך שנותק הקשר.

באמצע החופש-הגדול, מצלצל אלי אליהו-הכלבן: "סליחה! רק עכשיו אני לחזור בחוץ-לארץ", הוא אומר.

אליהו-הכלבן הוא קוסם של כלבים. הוא מאמן כלבים לכל מטרה. הוא גם אוהב את המקצוע. רק מה? העברית שלו לא

ממש לפי ספרי הדיקדוק.

סיפרתי לו את העניין. הוא אמר: "עושה חושבים בראש!". לבסוף הוא אומר: "אני מביא לילד כלב! גדול! מלמד לשמור!

כמו אני עושה בשביל עיוור!".

פניתי למפקח במשרד החינוך, להרשות לילד להביא את הכלב "אבל לא בתוך הכיתה".

הקשר נותק. באחד החגים, כאשר התאפשר להם מעט חופש, הגיעה המשפחה לבקר אצלי. לצערי לא הרשו להם

להעלות לאוטובוס את הכלב. אצלי בבית, האמא בכתה. האבא בכה וגם הילד בכה. המפגש נסתיים.

מילאתי להם שקית גויאבות והתבוננתי בגב הכפוף שלהם..

לאשתי היו דמעות.

עד כאן סיפור הילד.

כל הכתוב למעלה, נכנס לתחתית הזיכרון ויושב שם. עם הזמן, לצערי, כבר שכחתי את שמו.

אבל, כמו שאומרים הקשישים הסינים: "בסוף הכל תמיד חוזר!".

ובכן, עברו באמת שנים רבות. לעתים (רחוקות) תהיתי לדעת מה אירע לילד. על כן לא כל כך מהר עלה בידי לזהות 

מייל באנגלית, ממקור לא מוכר. חשבתי שמדובר בפרסומת כלשהי ועמדתי למחוק את המייל.

פתאום תפסתי: השולח, הוא אותו הילד.

על מה אנחנו מדברים: אותו נער, חסר עמוד שידרה, עקב מצבו, שולח לי טקסט בעובי של מחברת ובו מפורט מחקר

שהוא עומד בראשו.

לניהול המחקר הוא נוסע הלוך ושוב, בין מחקר אקדמי בבריטניה ובארצות הברית. המחקר עדיין באיבו, אולם כבר

ניכרים ספיחים ראשונים של המלצות נוספות לבדיקה.

כיוון שאין לי יד ורגל בתחומים הללו, ביקשתי חבר ש"יתרגם" את החומר, לפחות לדרגה של קריאה סבירה.

החבר הגיע, ישב, התקשקש במחשב. שתה שני ספלי קפה ואמר: "אני אגיד לך שני דברים בתמצית:

"זהו מחקר על האוויר והשפעתו על האדם. בינתיים, מתחילות התוצאות להראות איך אנשים סגורים בבית, מאבדים

חלק מיכולותיהם המנטליות, כי היציאה מהבית או מהעבודה, גורמת למין "פיצוץ", במהלך ההתנגשות עם איכות האוויר

שמחוץ למבנה, כי האוויר החיצוני עמוס ורווי בכל מיני חלקיקים זעירים, בעוד שהאוויר בבית הוא פחות או יותר סטאטי.

המסקנה: חייבים לצאת החוצה למספר שעות, מספר פעמים בשבוע".

עד שהתקשקשנו, פתאום המסך החשיך והכל נמחק, לצערי .