כנראה שפשוט היינו אמורים להיפגש. היא היתה שם, על החוף בקו-פיפי, מדהימה ביופייה, אף סולד, עיניים בצבע שקד, שיער שחור חלק, עור בצבע מוקה, לא לקח לה זמן רב והיא שבתה אותי בקסמיה. קראו לה טין והיא סה"כ בת 4 !!! היא הבת של עובדי השמורה בה הייתי והיא יודעת אנגלית יותר טוב מאבא שלה. היא הזמינה אותי לבנות איתה ארמון בחול ולעטר אותו בצדפים, ואני, שנפלתי ברשתה תוך פחות מדקה, לא יכולתי לומר לא. וככה במן ספונטניות שכזו, מצאתי את עצמי משחק בחול, ממלא מים בדלי, מחייך כאילו אין מחר ונותן לילד הפנימי שבי לצאת לשחק במגרש בו הוא לא שיחק זה זמן רב. מאוחר יותר היא באה אל מרפסת הבונגלו שלי עם צלוחית קורנפלקס ורמזה לי להצטרף אליה לארוחת ערב. לאחר שביקשתי לצלם אותה, היא לא היססה לשנייה ותוך דקות ספורות הפכה אותי לצלם האישי שלה בשעה שהיא מדגמנת ועושה פוזות ופרצופים מול המצלמה. 

לקראת השעה 20:00 החזרתי אותה לאמה שהתנצלה על "ההתנחלות" של בתה במרפסת חדרי. חצי קטנה לאחר מכן ירדתי אל החוף, שם רחש הגלים העלה בי תובנות מן העבר. נזכרתי בנכות הפסיכולוגית ממנה סבלתי עד המהפך שחל בחיי, נכות שהחלה בגיל מאוד צעיר. איני יכול לשכוח את האצבע המושטת בגן הילדים, את הלחשושים בין התלמידים עם היכנסי לכיתה, את הלגלוגים החדים והפוגעים בהפסקות ועוד דברים לא סימפטיים במיוחד.  חלק מאותה נכות פסיכולוגית נבע בין היתר מחוסר יכולתי להשתתף באותם משחקי ילדות אשר מעצבים את אישיותו ומעמדו בחברה של ילד מתבגר. אני זוכר את צהלות הילדים בעת משחקי התופסת, המחניים, המחבואים, הכדורגל, כדור הסל, ושאר המשחקים שהיו בזמנו ולמרבה הצער חלקם הגדול נעלם מן העולם עם היכנסה של הטכנולוגיה אל חיינו.  אם ילדי שנות השבעים נהנו מקלאס, ארבע מקלות, חמש אבנים, גוגויים, גולות וכו'.... הרי שילדי שנות האלפיים "נהנים" ממשחקי מחשב, תקשורת סלולארית, ושאר הנאות חומריות אחרות שלדעתי מפחיתות במידה ניכרת את כושר התבטאותם הפיסי ואת ה"אני העצמי" שלהם. הילדה התאילנדית המדהימה הזו, הראתה לי את הקסם שעוד נותר ממשחקי הילדות של פעם. כמה טוב שהטכנולוגיה לא השתלטה על רצועת החוף הזו ושאותה ילדה תעצב לעצמה אישיות מנהיגותית ואמביציונית שתהפוך אותה ביום מן הימים למלכת הכיתה. 

למחרת היום היא עשתה לי השכמה מוקדמת בשעה שדפקה על דלתי ובידה צלחת מוזלי. לא היתה לי ברירה והצטרפתי אליה לארוחת הבוקר יחד עם שאר בני משפחתה. מאוחר יותר הקטנטנה הזו לקחה את ידי והובילה אותי לקצה החוף, למרגלותיו של  צוק גבוה שם האכלנו קופים חברותיים שבאו לקבל משאר תיירים בננות ופיצוחים למיניהם. בשלב מסוים היא נטשה אותי לטובת חברה בת גילה ואני ניצלתי את ההזדמנות לקפוץ למרכז האי שם הזמנתי כרטיס לקראבי והקדמתי את מועד חזרתי לארץ. מאוחר יותר כבר הייתי על המעבורת, משאיר אחריי ילדה מתוקה, ילדה נטולת דאגות, ילדה שטרם נחשפה לעולם המטורף והחומרי בו היא חיה, מציאות מטורפת שהתחרותיות בה רק הולכת וגוברת, מציאות שטומנת בתוכה סיכוי לא מבוטל שגם היא תמצא את עצמה ביום מן הימים, עוסקת באותו מקצוע עתיק ולא מכובד אשר יפרנס למרבה הצער את משפחה יותר מאשר את עצמה.