נתבקשתי לספר בכיתה של הנכד, על חידוש גידול הדבורים בארץ ישראל לאחר שנות 2000. נעניתי ברצון.

כשבדקתי את הנושא. והנה, הסתבר מפי הבקיאים במקורות, שכל האיזכורים של דבש בתנ"ך, כוונתם לדבש העשוי

מתמרים.

מסתבר שדבש דבורים היה מקובל כנראה, אך בהיקף מצומצם.

הלכתי אל אהוד, הכוורן.

"עזוב אותך מדבורים", אמר אהוד שהוא גם פילוסוף קטן, "תדע לך, שהנפש של הבן-אדם, זה כמו כוורת: מבחוץ אתה

רואה ארגז של עץ ושומע הרבה זימזומים. אבל בפנים, זה משהו אחר לגמרי.

יש שם המון תאים. יש תאים עם ביצים ויש תאים עם זחלים. ובאחרים יש גלמים. וכל העסק הזה מכוסה בדבש". מה

אני יגיד לך? ממש מפעל בעיר-אנפין. "ובסוף", מסכם אהוד, "כולם מדברים רק על הכיסוי, על הדבש. כי מי רוצה לדבר

על זחלים מגעילים, על גלמים או על דבורים שעוקצות?"

בגלל שהוא ענה כך, הלכתי אל ספרי ידיעת הארץ ומצאתי (חיי יום-יום בארץ ישראל, הוצ' משרד הביטחון 1985) כי

גידול הדבורים בעת החדשה החל עם פיליפ בלדנספרגר.

האיש, נוצרי, נולד ב-1856, בהר ציון. אביו הגיע לארץ ישראל מאלזס-לוריין, שבמזרח צרפת, עשר שנים קודם. הוא בא

בשליחות המיסיון השוויצי, מבאזל. פיליפ גדל בית–היתומים בהר ציון, שם שימשה אימו מורה. משהתבגר החל בגידול

דבורים ופיתח את הכוורנות הרועית: הוא נדד עם הכוורות, שהיו בעצם כדים של חרס, בהתאם לפריחה: בעת פריחת

ההדרים, הגיע לשרון. בפריחת הצברים, לאיזור רמלה. ולעזה בפריחת עצי השיטה.

בנדודיו הגיע לואדי חנין, ליד נס ציונה.

ראובן לרר ובנו משה, למדו ממנו את תורת הכוורנות והם היו היהודים הראשונים שעסקו ברדיית דבש עברי, לאחר

אלפיים שנה.

מלבד תורת הכוורנות, למדו הלררים גם פרק חשוב במסחר: כיוון שהדבש שהם ייצרו היה נקי מדי, התעורר חשד בקרב

הלקוחות הערביים, שמא אלה בעצם מי סוכר מבושלים. לכן, הוסיפו לכל צינצנת דבורה מתה, או עלה של פרח, -

הוכחה לטוהר הדבש.

מכאן התפרסם הדבש של משפחת לרר בשם: אסאל סאפי, (דבש טהור). התחלתי לחפש כוורות בכפרים הערביים. ואז

נזכרתי בביקור שערכתי בכפר ערב-אל שיבלי. הכפר של בני שיבלי נמצא על כביש עפולה כפר תבור. בלב הכפר הוקם

אתר המדגים את חיי השבט, והבדואים בכלל, בימים עברו.

בביקור ההוא, נכנסנו לאוהל האירוח, ה"מדאפה" שקרקעיתו מכוסה שטיחים וכריות, בעוד הילדים יכולים להשתעשע

בחוץ, עם הכבשים, החמור, היונים והתרנגולות.

חלק מן החצר מוקדש לצמחי תבלין ומרפא: זעתר ריחני אמיתי, מראמיה לכאבי בטן, כוחול לבריאות העיניים ועוד הרבה

עלים משונים, שכנראה עוזרים.

פאתחי הראה לנו ברצון כיצד מכינים לאבאנה, בתוך מיכל עשוי מעור כבש, איך טוחנים את פולי הקפה והוא אפילו היה

מוכן לזייף מנגינה על הראבאבה, שהוא ה'סטרדיווריוס' של הבדואים. במרכז החצר, מונחות שורות של כדי חרס, זה על

זה.זוהי הכוורת, בתוכה היו מניחים מי סוכר, כמזון ראשוני לדבורים.

לכידת נחיל, עם מלכת-הדבורים, הינה מלאכה שרק בעלי ניסיון מסוגלים לעשותה כראוי. ובכפר היו בזמנו כמה כאלה.

מגדלי הדבורים היו מעמיסים את הכדים על גבי חמורים, ונודדים איתם, בעקבות הפריחה,

כפי שסיפרתי. ניסיתי לברר מדוע לא הוקם עד עתה מוזיאון הדבש?

ובכן, מסתבר שכנראה הכוורנים מטבעם אינדיוידואליסטים, ואין להם עניין בחשיפה לציבור. מכל העיסוק הזה בדבש,

למדתי שדבש מזוייף קל לייצור: סוכר, מים ומעט צבע. מבשלים הכל יחד ויש לך דבש.

אתה יכול, בשביל הטעם, להוסיף גם מעט דבש אמיתי. מה בקשר לתקן?

ובכן, יש כזה. הוא נקרא תקן-373. בהגדרת התקן מדובר על ייצור הדבש בחלות-דבש, מצוף וחלקי צמחים. כלומר,

מוצר תעשייתי אינו נכלל בהגדרה. אז מה עושים?

קונים דבש אמיתי, רק מייצרן מוכר.

אלה בדרך כלל משווקים לרשתות הגדולות, המקפידות לרכוש את הדבש אצל מגדל מורשה. וכאן אנו מגיעים להרשאה:

זו ניתנת ממועצת הדבש. המועצה אינה נותנת רישיון בנקל. עליך לעמוד בדרישות מחמירות ביותר. בין השאר עליך

להוכיח, לפי דו"ח מעבדה, שהחומר שאתה מציע לצרכן הוא אמנם דבש. מספרים לי שממש בימים אלה עוסקים

במועצה בתכנון תווית שתזהה את הדבש כאמיתי. שתהיה לכולנו שנה מתוקה!

המרכז למורשת הבדואים: 04-6767875 נמצא בכפר שיבלי לרגלי הגלבוע