שלומות חברים, השבת חולפת לה בדרכה להסתיים ... ודוד מטריקס קפץ לקפה של לילה עם סיגריה על הגג מול לילה שחור ונעים של סוף החורף ... הייתם צריכים לראות את ההתלהבות שלי להציג לדוד את מערכת התאורה העובדת על הגג ... קשה להאמין אבל 'במקריות סתמית' בחרתי אתמול בהום סנטר אותה מנורה בדיוק ... (אבל בדיוק) ... שרות ז"ל (בעלת הבית לפני) שמה על הגג לפני 20 שנה בערך ....

במסגרת הקפה, הסיגריה, היין ועוד קצת פינוקים שדוד מטריקס מגדיר כמוצרי יסוד בתרבות אטלנטיס, התגלגלה שיחה על הפוסט האחרון 'ועדת חקירה לאלתר' והתגובות שהתעוררו בעקבותיו. שנינו היינו תמימי דעים כי ילדים יכולים להיות אכזריים ולעיתים לא אנושיים. עם זאת, דוד מטריקס ביקש כי אציין את דעתו הנחרצת ... 'שמאחורי כל ילד אכזר ... ולא אנושי – חס וחלילה – עומד מבוגר או מבוגרים ... שהילד בסך הכל משקף אותם בעדשת השיקוף הפנימית שלו ...'

יותר מכך, דוד מטריקס מוסיף ואומר כי ככל שהדבר נוגע ל'אירוע התקיפה' בכפר סבא אין לנו מספיק עובדות כדי לדעת מה בדיוק קרה שם (כעו"ד אני נאלץ להסכים איתו ...). לכן, במקום להתעסק במיתולוגיה של תקיפה מינית דמיונית שהייתה או לא הייתה, דוד מטריקס הציע לי לקרוא כתבה אחרת שגם היא עוסקת בילדים ובחינוך ... כתבה שהתפרסמה במעריב תחת הכותרת הצלצול הוא (לא טוב) בשבילי, ואשר עניינה הוא סכנת הקרינה הסלולארית אשר מרחפת מעל ראשי הילדים בעת שהם משוחחים בטלפונים המשוכללים שהם מצטיידים בהם ביחד עם סנדוויץ תפוח וקלמר ... מידי יום לבית הספר ...

הרעיון המרכזי בכתבה הוא שמכיוון שיש המון ילדים, והמון טלפונים ניידים, והמון שיחות שמייצרות המון קרינה ... חייבים לעשות משהו ... ולכן, משרד החינוך מייד התיישב לגבש תוכנית לימודים חדשה (בין היתר על בסיס דוח דברת הישן ...) כדי לצמצם ולהפחית את השימוש בטלפונים ...

הנה הקישורית לכתבה: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/699/095.html

בסיס הרעיון של תוכנית הלימודים החדשה כפי שדוד מטריקס מבין אותה הוא ביצירת קמפיין של הפחדה (או יותר נכון שימוש בפחד אשר קיים ממילא בציבור), אשר באמצעותו הציבור (ובעיקר הילדים) יכניסו למוח שלהם (לאותם תאים שטרם הפכו להיות מטוגנים) כי עדיף להימנע משיחות סלולאריות רבות קרינה ...

כששאלתי את דוד מטריקס מה רע בלהפחיד את הציבור (ואת הילדים גם כן) מפני השימוש במוצר אשר מסכן את הבריאות, הוא השיב כי לעניין תוצאות הפצת הפחד הוא מפנה אותי לשיר "אל תתנו להם רובים" של נתן אלתרמן (דיוויד ברוזה שר אותו) ... ולגבי הסכנה לבריאות הרי שאין עדיין שום מחקר רציני ומקיף שנעשה בעולם שלנו, אשר מצביע באופן ברור ישיר ומפורש כי קרינה של טלפונים סלולארים מזיקה לבריאות ...

לכל המפקפקים שביניכם, לפני שצללתי לשיר שדוד מטריקס הפנה אותי אליו, פניתי לאח שלי (שהוא גם מוגדר כרופא מומחה מאד בתחום מקובל הידוע כאף אוזן גרון ...), ושאלתי אותו אם דוד מטריקס צודק באמירה הגורפת שלו ??? תאמינו או לא, אבל התשובה של אחי הייתה כמעט זהה לתשובתו של דוד מטריקס... כי ישנם מחקרים המצביעים על כיוונים כאלה, וישנם מחקרים המצביעים על כיוונים אחרים ... אבל, אין שום מחקר המלמד על קשר ברור וחד משמעי ...!!!

לאחר שאחי הפיג את חששותיי כי דוד מטריקס אכן איבד את הצפון והתחיל לדבר שטויות (הלא ראיתי בעצמי איך מבשלים ביצה בין שני טלפונים סלולאריים ...), הרשיתי לעצמי לפנות להנחיות האימון שהשאיר.

ידידי המלומד, כפי שלמדת לשמוע בהיכל המשפט ... אתה מוזמן לקרוא את השיר הנפלא שכתב נתן אלתרמן והלחין דיוויד ברוזה (תזמין גם חברים אחרים למשחק ...).

בשלב הראשון קראו את הסיפור של השיר, והקשיבו לו ... (כך תגבשו עבור עצמכם משמעות מיוחדת למילים ולסיפור) ... אחר כך מי שירצה מוזמן לראות את זווית הראיה שלי למשחק המציאות של המטריקס ...

אל תתנו להם רובים

מילים: נתן אלתרמן
לחן: דיויד ברוזה

בואי נא, אחות, ושבי לך כאן מנגד,
פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי.
פה, בבית הזה, מתים כל כך בשקט...
קר לי לבדי.
עוד גדול הלילה, המנורה צהבהבת,
את עצי הגן הרוח מניעה.
עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת
היא טובה כמוך, אחות רחמניה.
היא חיבקה אותי, כמו הייתי ילד,
היא אמרה לי "בכה מעט אל תתבייש.
ילדך יתום ואשתך אומללת
ואתה תינוק בן ארבעים ושש."
אחותי, הלא ידעת ודאי, הגידי,
למה החולים נראים קטנים כל כך?
ואני הלא אדם-חייל הייתי.
הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח.
זה היה מכבר, העת אמנם חולפת,
את בגדי השרד איני לובש מאד.
לי השאירו רק מדליה ושחפת...
את יודעת מה זו התקפה של גז.
עוד אזכור אחות - שמיים לא שמיים,
רוח מתגלגלת על שטיחי קמה,
חודש מאי היה נאה מכל המאיים
שידעה אי פעם אמא אדמה.
הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת,
כילדי בית ספר שקיבלו יום חג,
חיילים זקנים התירו המחגורת,
והריחו יחד שמש וטבק.
מן הראש הסירו את כובעי הפלד,
סלסלו שפם וסלסלו בקול:
היי רגליים-ליים דרך מצלצלת
הי נלכה-לכה עד אשר ניפול.
ובמנגינות פרחו עצי תפוח,
ואימי שלי צבטה את לחיי.
ועל השדות התגלגלה הרוח
וזרקה אלינו מלוא חופניה מאי...
עוד אזכור אחות, פתאום... פתאום לפתע
באה האימה, ידענו את ריחה.
אמא צעקה - מדוע התחבאת?
למה זה, ילדי, לבשת מסיכה?!
ונפרוץ קדימה אל המערבולת,
מסיכות הגז השוונו זה לזה.
לאחד קטן פגעתי בגולגולת
ושלושה גדולים דקרתי בחזה.
כל חייל כאילו לא זימר אף פעם.
כל חלל כאילו השתומם למות.
באידי המוות, בפצצות הרעם,
איש אחיו רצח מפחד ותמימות.
עוד אזכור אחות - כי לא צריך לשכוח.
הם היו כמוני, הם היו טובים,
רק אסור היה לקרב אותם לשלוח,
רק אסור היה לתת להם רובים.
וכעת - הנה המלחמה איננה.
המנורה צהבהבת ואני ואת.
שבע-עשרה שנה עברו מאז עד הנה,
שם הרגו אותי, לאט, לאט, לאט.
והכל נשכח ופה מתים בשקט,
והמוות פה צנוע ומנומס,
רק אני יודע - ריאתי יורקת
עוד את השנאה, הרצח והגז.
רק אני יודע שבמערבולת
בהיותי פתאום אחר, איום כזה...
לאחד קטן פגעתי בגולגולת
ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

אחותי עוד רגע. שני בנים לי, שניים,
אהבתים מאד, ליבותיהם טובים
אל בבוא היום... למען השמיים,
אל תתנו להם רובים!

מבלי לפגוע בכבוד של אלתרמן (איך בכלל אפשר לפגוע בכבודו של אחד כמו אלתרמן ???), אני באופן אישי כדוד מטריקס הייתי מעדיף להחליף את הביטוי רובים, גז, מלחמה, חיילים מוות ו/או כלי תותח, לביטויים כמו שנאה, כעס, תסכול דאגה או פחד ...

לעניות דעתי (הדלה מעצם היותה דעה ...), ומעצם משחק החיים כפי שלמדתי לשחק אותו, כאשר משתמשים בפחד או בשנאה, התוצאה תמיד תהיה עגומה ... בין אם המטרה ראויה יותר (כמו מלחמה באלימות, מלחמה בסמים/אלכוהול/תאונות דרכים או מלחמה בתרבות הצריכה המתפתחת של ילדי דור הסלולר...).

הבלבול נוצר בשל הקושי של תבניות המטריקס במוח, להבדיל בין כיצד לקחת אחריות ולאהוב את התחושה ... לבין תחושת אשמה (או לחילופין חיפוש אשמים) ושנאה ... שנאה עצמית ... שנאה של האחר ... שנאה של החדש/ישן ... שנאה של שינוי ... שנאה של מצב חשבון הבנק ...

מבחינתי כדוד מטריקס, הנסיכה הקסומה היא אחותי הרחמנייה (או בקיצור 'אחותי) ... ובשיר אני מספר לה על מה שהחיים שלי כחייל בשדות המטריקס לימדו אותי ... למדתי שהשנאה והפחד הופכים אותנו להיות דומים ... כאילו כולנו לובשים מסיכות של גז (אולי בגלל ששנאה ופחד מסריחים כל כך ...). עוד למדתי שאותה שנאה ופחד גורמים לנו לפגוע מבלי להסס ... וכאשר היא משתלבת עם תמימות היא מסוכנת שבעתיים (לכן למשל על הנסיכה הקסומה צריכה להיזהר שבעתיים מפני כל קוסם המופיע מולה). לבסוף, גם אני למדתי שאין בכלל הבדל בינינו ... כולנו דומים ... ופשוט אסור היה לתת לנו רובים (סליחה, אסור היה ללמד אותנו שנאה ופחד ...).

משחק מוצלח,

דוד מטריקס