כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    היום שהיה

    בלוג אינפורמטיבי בעיקר, מבחר נושאים מכל העולם, וגם קצת מפרי עטי..

    0

    עסקים מלוכלכים

    15 תגובות   יום ראשון, 25/10/15, 01:58

    ''

    לפני זמן מה נסעתי לעיר אחרת לרגל עבודתי. בכלל, הרגשתי קצת כמו בחו"ל. לא בגלל הזוהר או נופי בניינים בלתי מוכרים, ההרגשה נבעה משוני האנשים שקיים בכל עיר. קצת תחושה של זרות, הכל מעט מסתורי. 
    אחרי הפגישה, בשעות הערב המוקדמות, צעדתי באחד מהרחובות הראשיים, עמוס החנויות, רציתי להיכנס לבית קפה, אבל, פתאום חנות קטנה מעבר לכביש משכה את תשומת לבי. לא ראיתי מהיכן שעמדתי באיזה סוג חנות מדובר, אבל היה משהו שמאוד משך אותי לגשת לשם. משהו ממגנט, כאילו הרגשתי סוג של דה ז'ה וו.
    חציתי את הכביש וככל שהתקרבתי סקרנותי גברה.
     
    החנות הייתה ללא שלט, משהו קצת אפל, קודר ורוחש רע ניכר בה, ויחד עם זאת, מכשף.
    בחלון הראווה עמדה בובת מניקין ערומה, קפואה ובתנוחה מעט מעוותת. על הרצפה צמודה אליה נחה לה זרוע עם כף יד פתוחה, כאילו מבקשת נדבה מעוברי האורח הארעיים, שבקושי היה להם זמן להעיף מבט אדיש. הצמדתי את ראשי לחלון וראיתי בפנים גם ראש מניקין עם פאה, ריסים מלאכותיים ארוכים ומאופרת בכבדות. היא נחה על כן מעץ מעט פגום. היו גם מדפים מלאים בכל מיני שמעטס, אולי יד שנייה, אולי על הסף. בצד ימין עמד מתקן לבגדים שסודרו בו שמלות ועוד פריטי לבוש.
    החלטתי להיכנס למרות הרגשת המועקה שהמקום הזה יצר.
     
    ברגע שנכנסתי, פעמון צלצל והודיע לבעליו על פתיחת הדלת.
    כשסגרתי את הדלת מאחורי, הרגשתי שאני עוברת למימד אחר, למציאות מקבילה מוזרה. האוויר היה דחוס ומחניק. עכשיו יכולתי להבחין בשלט מקרטון על הקיר הכתוב בו בכתב יד עם טוש עבה "קונה זהב". הרבה בובות חרסינה עתיקות על המדפים, כולן נראות עצובות, קפואות בזמן. מכוניות צעצוע עתיקות, קופים, חיות שונות, כלים מנחושת, כלים מפורצלן פרחוניים ועוד כהנה דברים.
     
    בינתיים אני לבד בפנים, עדיין לא יצא אף אחד לקבל את פני. ניגשתי לדלפק ויטרינה, בפנים נראו כמה שרשראות זהב מונחות על פיסת קטיפה בלויה ומאובקת. כל כך הרבה עצב ניכר פה! הרגשתי שמישהו מסתכל עלי במבט חודר. הרמתי את ראשי ונתקלתי בעיני הבובת המניקין, כן, זו עם הראש הכרות שמאופרת בכבדות, בוחנת אותי מבעד לריסים המפוארים שלה ומבע קפוא. היא נראתה כמו מלכת דראג.
     
    ואז, ללא הודעה מוקדמת, נפתחה דלת צדדית חורקת וקשיש נכנס מבעדה. הוא לא אמר שלום ולא מילה. האיש היה קטן וקרח והרכיב משקפיים עגולים ועבים. הוא התקשה בהליכה, או שהתרגל ללכת כך מבעד ויטרינות ודלפקים. השיער שחסר לו בראש, דמה שצמח מבעד לאפו ואוזניו. הוא נראה קצת מפחיד.
    שאלתי אם יש לו שעון קוקייה מעץ. כי אני חובבת ענתיקות ומזמן מחפשת כזה. הוא פלט "חה" ובלי לומר יותר ניגש לאותה דלת שיצא ממנה ונעלם דרך פרוזדורים מסתוריים.
    לאחר מספר דקות חזר עם שני שעונים יפים. בחרתי באחד מהם, שישר שיפר את הרגשת המועקה שאחזה בי. שילמתי, שוב פלט "חה" ויצאתי.
     
    כבר בחוץ, נשמתי נשימה עמוקה לראותי את האוויר המזוהם של המכוניות. חזרתי למציאות המקבילה. לפני שחציתי את הכביש בחזרה, לא יכולתי שלא לעמוד שוב מול חלון הראווה ולהעיף מבט סוקר ועמוק על בובת הראווה הערומה, עם תנוחתה הביזרית הקפואה. וגם על הזרוע המונחת בכניעה לרגליה.
     
    בדרך חזרה ברכבת שקעתי בהרהורים וכתבתי את הרשום למטה, במחשבה שלו הייתי בובת ראווה בויטרינה, זה מה שהייתי מרגישה:

    ''

     
    "כיבו את האורות בחנות. השאירו אותי ערומה ומעוותת. אבל גם כך, אני יכולה להביט בעוברי אורח, המגנים עלי באדישותם. בדיוק כמו בכל הלילות אני רואה אותם, פזורי נפש. מפעם לפעם, אני מרגישה מבט תאווני על ערומי.
     
    העצוב ביותר, זה שהתשוקה שלהם, לא תגרום לגופי להזיע לעולם.
    אני ממשיכה חסרת תנועה בחלון הראווה שלי, עם מבט קבוע ושקוע במרירותי. רק הלילה המתרפס מלטף אותי בנאמנות בלשונו האוהב. לפנות בוקר השיכורים מביטים בי בתשומת לב: במודעותם הצלולה בגלל ההזיה האלכוהולית, הם לוקחים את נשמתי ונעלמים מעבר לפינה, וכאן השפתיים שלי נטולות הרוח נשארות מיותמות מנשיקה.
     
    לנגד עיני עוברים זוגות חסרי מיטה, מסוממים, מהמרים, פרחחים שרוצים לקרוע את הלילה וגם בוגדים מלאי רגשי אשמה, הממהרים לחזור לחיק הנבגד. חתולים מיוחמים, המנתרים מגגות פח, קורעים את אוזני ביללותיהם הצורמים.  לצידי נשכב חסר בית, זה אלכס, עופרת ועטרן בדמו, האומלל הזה עוזר לי לפעמים להרוג את השעות.
    המשטרה סילקה אותו עכשיו, ושוב אני בבדידותי הקרה לבד.
    והנה ממול, העכברושים מתרוצצים מאחורי הפח זבל הגדול, נחבאים מהאור, הייתי רוצה לא לראותם, אבל מבטי נשאר יציב על גבם המסומר.
     
    במחשבה שנייה, עדיף להסתכל על עכברים מאשר להביט בפנים לתוך החנות, היכן שמתחבאים הסיפורים שאיני רוצה לשמוע. כל האנקדוטות האומללות, את העסקים המלוכלכים, שהשאירו את טביעתם בעור הפלסטיק שלי. לו רק יכולתי להתמרד.. הייתי שוברת את כל חוקי החלון הזה, מנפצת את הזכוכית העלובה, תולשת את הטפטים המכוערים, משתוללת ומעיפה הכל לכל הרוחות...
     
    אבל, אור סגלגל יבוא ויכניע את הלילה ואיתו הפועלים היוצאים לעבודת השחר. תצוגה של פיהוקים רדומים לפני, בקושי גוררים את רגליהם העייפות לעוד יום של עמל אינסופי.
    אולי הבוקר ילבישו אותי בלבן, לכבוד חתונה ללא חתן. והנערות יעמדו מולי נאנחות וחולמות על יומן הנכסף.
     
    אבל נשמתי תישאר תמיד מעוגנת בלילה, כי רק הלילה המבורך מבין אותי. מה היה קורה אילו איזה בוקר לא תתעורר העיר? הייתי מציגה את גופי, עקום ומעוות לנצח, כשהשעות האפלות מזדחלות בבדידות איומה ואין מי שיזיז וילביש אותי. הייתי מחכה שעות, ימים, שנים למישהו שרק יסיט את מבטי מהעכברושים.
     
    אבל ברור שזה לא יקרה, תמיד יהיה בוקר והוא יביא איתו את השמש ואת אוויר המזגן המשכיחים ממני את נפשם האבודה של אנשי הלילה, אעמיד פנים שלא ראיתי אותם, את הבכי, את הבוגדים, השיכורים והמסוממים. וכל זה עד שמישהו יחליט שתוקף גופי פג, לא מהשמנה או הרזיה או חולי או זקנה, אלא, בגלל שאני אצא מהאפנה.
    ואז יפרקו אותי לגורמים, יד פה, ראש שם, רגל בעיר אחרת.. ואני אתפלל שאתאחד שוב עם איברי באיזה מתקן מחזור פנטסטי, ואלוהי הפלסטיק ירכיבו אותי מחדש."


    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/10/15 22:33:
      פוסט אדיר, יוצא מהכלל. תודה.
        27/10/15 11:38:
      חיפה? חיפה המשעממת וחסרת הדופק שלנו? כל זה מתחת לאף שלי ואני לא ראיתי?
        26/10/15 23:35:

      עושה רושם ובעיקר מעניק תחושה שהקטע כאילו נלקח מאחד מסרטיו של היצ'קוק האגדי - מודה בפה מלא שאני לא הייתי נכנסת לחנות הזו, כי יש בה המון שמרתיע - בעיקר הדחיסות. תחושה שאין אוויר של ממש... אז את - גיבורת היום שניהלת לכאורה דיאלוג עם בעל החנות על אף שלא היו שם מילים של ממש.

      נפלא.

        26/10/15 22:57:

      צטט: ד ר ו ר 2015-10-26 20:52:37

      בשביל חווייה כזאת קיימת העיר ההיא, ואצלי עלתה בראש חיפה/ובשביל סיפורים כאלה המציאו את המקום הזה שאנחנו כותבים וקוראים בו/ואת יודעת מה - בשביל סיפורים כאלה המציאו את הכתב!

      ----------------

      אני נדהמת! קלעת בול. נכון, זה היה בחיפה. כל הכבוד על הניחוש הנכון :)

        26/10/15 20:52:

      בשביל חווייה כזאת קיימת העיר ההיא, ואצלי עלתה בראש חיפה/ובשביל סיפורים כאלה המציאו את המקום הזה שאנחנו כותבים וקוראים בו/ואת יודעת מה - בשביל סיפורים כאלה המציאו את הכתב!

        25/10/15 21:50:

      צטט: זונות פוליטיות 2015-10-25 18:55:18

       

      "לנגד עיני עוברים זוגות חסרי מיטה, מסוממים, מהמרים, פרחחים שרוצים לקרוע את הלילה וגם בוגדים מלאי רגשי אשמה, הממהרים לחזור לחיק הנבגד. חתולים מיוחמים, המנתרים מגגות פח, קורעים את אוזני ביללותיהם הצורמים.  לצידי נשכב חסר בית, זה אלכס, עופרת ועטרן בדמו, האומלל הזה עוזר לי לפעמים להרוג את השעות".

       


       

      ברוטוס:   אנחנו מנסים לפענח את ההשראה לפסקה המצוינת הזאת ואיננו יודעים להניח את האצבע בדיוק. יש כאן לא מעט השפעות, זיהינו שורשים מאת פול אוסטר, ייז'י קושינסקי, פטריק זוסקינד, דיימון ראניון ונעצור כאן. יכוליות שלא קראת אפחד או מי מהם אבל הם כאן ממש ניכרים במציאות כתיבתך

       

       

      נטוס:   את חייבת לקחת עליך קורס כתיבה ולהתרומם לספר סיפורים. ישלך עין רגישה ושפה עשירה, לדעתנו לא רק החתולים מיוחמים גם הבוגדים מלאי רגשות האשמה, רק חפשי מי האשמה בבגידה

       

       

      ..

      --------------

      מממ... טוב, מרשימת הסופרים למעלה, אני מתביישת להודות שקראתי רק את דיימון ראניון, אבל אשמח באמת להעמיק יותר בספרות הקלאסית. לגבי אשמה, לא חושבת שניסיתי "להלביש" אשמה על הבוגדים וכו, זה היה פשוט זרם של מחשבות מההתרשמות של המנקין הזו.

      תודה על המחמאות, אולי פעם באמת אעשה קורס, אבל להוציא ספר אני לא בטוחה, הרי ידוע מצבם העגום של הסופרים ורק ממנים את הידועים ביותר.

       


        25/10/15 18:55:

       

      "לנגד עיני עוברים זוגות חסרי מיטה, מסוממים, מהמרים, פרחחים שרוצים לקרוע את הלילה וגם בוגדים מלאי רגשי אשמה, הממהרים לחזור לחיק הנבגד. חתולים מיוחמים, המנתרים מגגות פח, קורעים את אוזני ביללותיהם הצורמים.  לצידי נשכב חסר בית, זה אלכס, עופרת ועטרן בדמו, האומלל הזה עוזר לי לפעמים להרוג את השעות".

       


       

      ברוטוס:   אנחנו מנסים לפענח את ההשראה לפסקה המצוינת הזאת ואיננו יודעים להניח את האצבע בדיוק. יש כאן לא מעט השפעות, זיהינו שורשים מאת פול אוסטר, ייז'י קושינסקי, פטריק זוסקינד, דיימון ראניון ונעצור כאן. יכוליות שלא קראת אפחד או מי מהם אבל הם כאן ממש ניכרים במציאות כתיבתך

       

       

      נטוס:   את חייבת לקחת עליך קורס כתיבה ולהתרומם לספר סיפורים. ישלך עין רגישה ושפה עשירה, לדעתנו לא רק החתולים מיוחמים גם הבוגדים מלאי רגשות האשמה, רק חפשי מי האשמה בבגידה

       

       

      ..

       


        25/10/15 15:37:

      צטט: Ronnie 2015-10-25 06:42:14

       

      איך בובה מרגישה

      ואיך זה מרגיש להיות בובה.

       

      הזכיר לי קצת את השיר הזה

      בעדינות עם הווליום

      -----------

      תודה רוני, לא הכרתי את השיר הזה :)

        25/10/15 15:36:

      צטט: HagitFriedlander 2015-10-25 07:22:31

       

      שאבת אותי פנימה לתוך החלון המסתורי עם הצצה לחלון הרהורייך...מוסיפה עוד אחת לאלוהי הפלסטיק...

      לפחות הן חיות לנצח בתודעה של מי ששיחק ואסף אותן ולפחות רימות לא מתענגות על בשרן...

      כתיבה נהדרת!

       

      ''

      --------------

      תודה חגית, שמחה שאהבת! ואת צודקת, הן חיות לנצח ונחסך מהן לפחות את תלאות הטבע של הפוסט מורטום.

      אהבתי מאוד את התמונה :)

        25/10/15 15:34:

      צטט: א ח א ב 2015-10-25 13:30:53

      שאפו . טקסט מדהים. יש פה ניצוצות של גאונות. ככה לתאר את מחשבות בובת הראווה ? באור סגלגל ? זו שלא תזיע....אוף.
      ------------------
      תודה אחאב... שמחה מאוד שאהבת, ממש הסמקתי :)
        25/10/15 15:33:

      צטט: ~בועז22~ 2015-10-25 14:24:55

      רשומה מרתקת, נפלאה!

      נזכרתי בסיפור (אמיתי לגמרי!) שסיפרו על איש

      אחד, שלצערי לא יצא לי להכירו.

      פעם הוא היה בחדר, עם עוד כמה מחבריו.

      לפתע הוא קם ונעמד ליד סורגי החלון והשקיף

      החוצה, לעבר העוברים והשבים.

      הוא עמד כך כמה דקות, בשקט...

      פתאום הוא לפת את סורגי החלון, כמו היה אסור

      בתא כלא. הוא צעק לעבר העוברים והשבים:

      אני לא בכלא, אתם בכלא!!!

      (-:

      עכשיו יורד גשם. טיפות קטנות. הן מתופפות להן

      בקצב איטי. לארגו. זה עושה לי עצוב...

      אה..., כן..., נזכרתי בחנות אחרת שעשתה לי קצת

      עצוב והרבה שמח על הנשמה:

      קוראים לה "טויסים" והיא נמצאת ברח' קינג ג'ורג'

      בתל-אביב. היא מלאה בפריטי ינטאג' נפלאים ובהם

      הרבה צעצועים של ילדותי, שאת רובם לא היו לי,

      למעט הקוף שישב על תלת-אופנוע והיכה בתוף...,

      בשלב כזה או אחר, הקפיץ נשבר.

      הייתי עצוב, כמובן.

      ---------------------

      גם אני הייתי רוצה להכיר את האיש הזה! :)

      עשית לי חשק לבקר בחנות ההיא, אני לא מכירה אותה, אני מקווה לבקר בא בפעם הבאה שאהיה בתל אביב.

      ונכון, החנויות האלה עושות קצת עצוב והרבה שמח.

      ''

        25/10/15 14:24:

      רשומה מרתקת, נפלאה!

      נזכרתי בסיפור (אמיתי לגמרי!) שסיפרו על איש

      אחד, שלצערי לא יצא לי להכירו.

      פעם הוא היה בחדר, עם עוד כמה מחבריו.

      לפתע הוא קם ונעמד ליד סורגי החלון והשקיף

      החוצה, לעבר העוברים והשבים.

      הוא עמד כך כמה דקות, בשקט...

      פתאום הוא לפת את סורגי החלון, כמו היה אסור

      בתא כלא. הוא צעק לעבר העוברים והשבים:

      אני לא בכלא, אתם בכלא!!!

      (-:

      עכשיו יורד גשם. טיפות קטנות. הן מתופפות להן

      בקצב איטי. לארגו. זה עושה לי עצוב...

      אה..., כן..., נזכרתי בחנות אחרת שעשתה לי קצת

      עצוב והרבה שמח על הנשמה:

      קוראים לה "טויסים" והיא נמצאת ברח' קינג ג'ורג'

      בתל-אביב. היא מלאה בפריטי ינטאג' נפלאים ובהם

      הרבה צעצועים של ילדותי, שאת רובם לא היו לי,

      למעט הקוף שישב על תלת-אופנוע והיכה בתוף...,

      בשלב כזה או אחר, הקפיץ נשבר.

      הייתי עצוב, כמובן.

        25/10/15 13:30:
      שאפו . טקסט מדהים. יש פה ניצוצות של גאונות. ככה לתאר את מחשבות בובת הראווה ? באור סגלגל ? זו שלא תזיע....אוף.
        25/10/15 07:22:

       

      שאבת אותי פנימה לתוך החלון המסתורי עם הצצה לחלון הרהורייך...מוסיפה עוד אחת לאלוהי הפלסטיק...

      לפחות הן חיות לנצח בתודעה של מי ששיחק ואסף אותן ולפחות רימות לא מתענגות על בשרן...

      כתיבה נהדרת!

       

      ''

        25/10/15 06:42:

       

      איך בובה מרגישה

      ואיך זה מרגיש להיות בובה.

       

      הזכיר לי קצת את השיר הזה

      בעדינות עם הווליום

      ארכיון

      פרופיל

      מיסיס הייד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין