אני אישה!

בת 29 ו - 3 שנים, אישה בכל רמ"ח איבריי.

חולת ניקיון אבל אם לא ממש חייבת ובעבור כמה שקלים לעוזרת - נמנעת מלנקות.

מכורה לקוסמטיקה - כך יעיד חשבון הבנק שלי.

בגדים, נעליים, תיקים, משקפי שמש - תחזיקו אותי חזק! לא עומדת בפיתוי.

נו, אישה.

אבל כשזה מגיע לאוכל, או יותר נכון לניהול אוכל. אני פשוט לא שם...

לא יודעת לבשל, לא אוהבת לבשל.

לא יודעת להתעסק עם כל מה שקשור באוכל.

אוהבת לאכול - זה כן. אבל לדאוג להאכיל מישהו? לבשל, לתקתק ארוחות? זה לא. לא יודעת, לא יודעת, לא יודעת.

ואני נצר למשפחה שהחזיקה מסעדה שנים לא מעטות.

גם אבי וגם אימי בשלנים מהשורה הראשונה, אין מאכל שהם לא יודעים להכין, אין מאכל שלא זוכה לתשואות, כל מה שיוצא תחת ידיהם תמיד צבעוני, מריח טוב, מתובל לעילא ולעילא, מושלם בטעמו.

אחיי, גם הם, אשפים במטבח (מי יותר ומי פחות).

אבל אני? כלום!

אולי זה קשור לזה שאני אוכלת רק 20% מהמאכלים שקיימים על פני האדמה, אולי זה קשור לעובדה שבכיתה ג' הוריי אנסו אותי להעתיק מחברת עצומה (!!!!) של מתכונים, כדי לשפר את כתב ידי, ואולי אין סיבה... פשוט אין לי את זה.

בשבוע שעבר החלטתי לפנק את בן זוגי הטרי ולבשל לו שקשוקה.

נכנסתי לסופר השכונתי, אמרתי לבעלים שאני חייבת שיעזור לי ואחרי רבע שעה יצאתי משם מצוידת בסלט מטבוחה, פלפל ירוק-חריף, רסק עגבניות ו - 2 ביצים.

הכנתי את השקשוקה.

עמלתי רבע שעה במטבח, הזעתי מעל קרש החיתוך בחיתוך הפלפל, ערבבתי את העיסה האדומה הזאת, שברתי את הביצים וערבבתי הכל ביחד.

בכיתי כמעט חצי שעה כי אף לא סיפר לי שלא נוגעים בעיניים אחרי שחותכים פלפל חריף (!!!!).

מאחר ואני לא אוכלת שקשוקה, לא יכולתי לאמוד את טעמה של יצירת המופת שלי...

ובן זוגי הנרגש ישב לאכול.

עיניו כמעט קפצו מהחורים שלהן מהחריפות (כנראה שפלפל חריף, סלט מטבוחה ופלפל שחור גרוס זה קצת יותר מדי...)

אבל הוא התלקק והתפצפץ על האוכל.

אמר שזה מאוד מאוד טעים.

לעולם לא אדע אם באמת היה לו טעים או שמא פחד לפגוע בי אחרי שטרחתי כל כך קשות בשבילו.

מה שכן, השלב הראשון במערכת היחסים שלי עם המטבח עבר בהצלחה.

אבל

וכאן יש אבל גדול...

כל כך התעייפתי מהבישולים...באמת, זה מעייף מאוד.

גם קצת משעמם, לעמוד 10 דקות מעל למחבת ולערבב. איזה ייאוש.

איזה דיכאון.

ואיזה ש-ע-מ-ו-ם!!!

כנראה שנידונתי לאכול את האוכל המופלא של אימי ואוכל תעשייתי קנוי לנצח נצחים...

ביום שישי האחרון יצאנו לטייל בטבע, בן זוגי ואני, רצינו לעשות פיקניק.

הוא, דווקא הוא שמכיר אותי ואת המגבלות הקולינריות שלי, משום מה סמך עליי.

מבחינתו, כנראה, הספיק שאמרנו "פיקניק".

עמדתי אובדת עיצות בסופר, לא יודעת מה קונים לפיקניק.

עמדתי שם אבודה לגמרי.

בסופו של דבר, מצאנו את עצמנו באחה"צ שימשי ונעים, על שמיכה באמצע יער באיזור מודיעין, גורסים ובולסים להנאתנו ערימות של ממתקים...

ככה זה, תנו לילדה שההתפתחות הקולינרית שלה נעצרה אי שם בכיתה ג' לארגן פיקניק ותהנו מפיקניק שכולל במבה, ביסלי, צ'יפסים למיניהם ושוקולד לקינוח.

אבל מי אמר שזה לא הפיקניק הכי כייפי???