חשבתי, שלא אכתוב יותר על אמא שלי. מחקתי את כל הפוסטים שכתבתי הקשורים אליה. והנה דפדפתי לי, וראיתי שרוצה-לא רוצה, זה הנושא שבורח לי מבין האצבעות. כאילו כל היתר נמוג. ואמנם, קצת כך הוא. אז כנראה שאין ברירה, זה חלק ממני, וזה מה שיש עכשיו, וזה מה שייצא... אולי אחר כך יבואו דברים אחרים. בינתיים... החלטתי שאין יותר הקרנות. החלטתי ואף קיבלתי גושפנקא להחלטה מהפרופסור. בסופו של דבר, הרי זה רק הגיוני: הוא קובע באופן שרירותי X הקרנות, ולא רואה אותה יותר, ולא יודע מה מצבה. אז האמת היא, שהיא במצב הקשה ביותר שבו היתה עד עכשיו, אבל אני מקווה... בשבת, הבן שלי המתוק אמר לה שהוא חושב שידחה את היומולדת שלו. היא שאלה "למתי"? ואני שאלתי אותה: "כמה זמן את צריכה"? היא ענתה "שבוע". SO BE IT. מתאים לי יום הולדת חגיגי בעוד שבועיים לשניהם. |