התנאי היחיד שלי הוא שאני קופץ ראשון, כי הלב שלי לא יעמוד בלחץ ההמתנה. זאת בהחלט ההחלטה האחרונה שלי באותו הבוקר, כי מרגע זה כל פעליי סבילים – אני מוסע, מולבש, נקשר, מובל, מוזז ומוצנח.

אוספים אותנו מוקדם בבוקר, וכעבור ארבעים דקות נסיעה אנחנו מגיעים להאנגר ומתבקשים להמתין מעט. רבע שעה מורטת עצבים מאששת את החלטתי לגמור עם זה כמה שיותר מהר.

המדריך שעמו אני עתיד לקפוץ מציג את עצמו, ומלביש אותי בסרבל לבן שפס סגול מעטר את שרוולי הידיים שלו ודגל ארגנטינה תפור מעט מעל הלב. בתור אוהד נלהב של המדינה הזאת, המועדפת עליי מכל המדינות שבהן ביקרתי, אני חש גאווה. מעל הסרבל הוא מוסיף רתמות שחורות ומהדק אותן לכתפיי, לחזה, למותניים ולמפשעות. הצלם, שגם הוא עתיד לקפוץ אתנו, מצלם את התהליך ומבקש ממני לומר כמה מילים. רק לאחר מכן אני עתיד לגלות שמוזיקה שנשתלה בנפרד היא השמע היחיד שמלווה את הסרטון. בינתיים אני זורם איתו. אני אומר למצלמה "אמא, אני מצטער," מפזר חיוכים ומנסה לשדר רוגע. אני יודע – מה שאשדר למצלמה זה מה שיישאר בסוף.

בסופו של דבר נשאר סרטון ובו בחור חיוור כמו הסרבל שבו הוא הולבש.

המדריך מקבץ אותנו מולו ומסביר את שעלינו לעשות בכל שלב של הצניחה. הוא מבקש שאשכב על הבטן ואכנס לתנוחת סופרמן – שתי ידיים מאוגרפות ומושטות לפנים, גב מקומר קלות. התנוחה, כך הוא מסביר, חשובה להתייצבות בשלב הנפילה החופשית.

הוא משאיר אותנו לכמה רגעי המתנה נוספים. אמיתי אומר שהוא לא מאמין שאני באמת עומד לעשות את זה. מאיה אומרת, "חמוד שלי, בהצלחה," ומחבקת אותי. אבל אני לא איתם. יש בתוכי תחושה מוזרה שאני מנסה לפענח. חשבתי שארגיש פחד או לחץ, אבל בתוכי נולדת תחושה שונה, שאותה אני חווה לראשונה בחיי. אני מנסה להסביר אותה לעצמי, אך ללא הצלחה.

כעבור נצח קטן הוא חוזר ומוליך אותי החוצה אל הדשא, למטוס. הוא מבקש שאלך בעקבות הצלם ללא סטיות מהנתיב. אני פוסע לפניו והוא אוחז ברתמות שעל גבי. אנחנו עולים למטוס ססנה זעיר וכדי להוסיף ללחץ, הטייס נראה לי כבן חמש-עשרה. המדריך נשען אל גב המטוס, מפשק רגליים ואני נכנס ביניהן. הוא קושר את הרתמות שבבטנו לאלו שעל גבי. אני מסתובב ושואל אם הוא בטוח שהוא חיבר אותנו היטב, והוא מניף את האגודל ומחייך כמו אב שבנו מתחנן שלא יעזוב אותו, בפעם הראשונה שבה הוא מלמד אותו לשחות.

המטוס ממריא בתנועה חלקה ואני קולט שמעתה ועד עולם סך נחיתותיי יהיה קטן מכמות הפעמים שבהן המראתי. אני אמור להרגיש פחד, אני רוצה להרגיש פחד, אני מנסה להרגיש פחד ולהחליף את התחושה שבתוכי לאחת מוכרת, אך הפחד ממאן להגיע. אני בסך הכול יושב במטוס ונהנה מהנוף הנפלא הנשקף מהחלון. ממה יש לפחד?

המטוס מתייצב באוויר והצלם שואל אם אני מוכן.

כן, בטח.

המדריך מזכיר לי לשלב ידיים על החזה ב"איקס", כדי שלא אתפתה להיאחז בחפץ זה או אחר. ואז זה קורה. הצלם פותח לרווחה את דלת המטוס ובבת אחת אני חוטף סטירת מציאות מצלצלת. רעש המנוע מתגבר, רוח חזקה חודרת לבטן המטוס, והקרקע שעד עתה הייתה תמונה יפה בחלון, הופכת למוחשית עד כאב. באותו הרגע נוחתת ההבנה: כך חשה אימפלה מכותרת בלהקת אריות.

הצלם נעמד על מוט המחבר בין הכנף לגוף המטוס, ומחזיק ביד אחת את דופן המטוס ובידו השנייה את המצלמה. האריה מתחיל לדחוף את האימפלה בעזרת ידיו ורגליו, ואני נדחק מלפניו אל הפתח. הוא תופס בשתי ידיו את הדפנות, מוכן להעיף את שנינו החוצה. "אני לא מאמין," אני ממלמל. אני מנסה לבלוע רוק ומגלה שהפה שלי צחיח כמו המדבריות באפריקה. הצלם סופר לאחור - שלוש, שתיים, אחת – וקופץ. מיד אחריו אני נהדף החוצה.

 

לא סופרמן ולא נעליים, באותו רגע אני בקושי קלארק קנט. אבל ההלם שבו אני נתון משחק לטובתי, ואנחנו עושים סלטה באוויר. זה היה אחד מרגעי השיא בחיי. גופי זז ללא שליטה וכל איבר משך לכיוון אחר, מעולם לא הרגשתי חופשי יותר, הכי ציפור שאני יכול להיות. אמיתי ומאיה יקנאו בי אחר כך.

המדריך הורס את הרגע ואומר לי להיכנס לתנוחה הרצויה. אנחנו מתייצבים וממשיכים בנפילה חופשית שאורכת כעשרים שניות בסך הכול. התנגדות האוויר הולמת בכל גופי. אני מרגיש שאני לא מצליח לשאוף מספיק חמצן, אז אני נושם מהפה. אני מרגיש שהרוח מנפחת את לחיי ומרעידה אותן כמו לחיים של אצנים בריצה של מאה מטר, רק בתדירות גבוהה לאין שיעור. לפני שאני מספיק להבין מה קורה אני מרגיש כוח חזק שמושך אותי למעלה. המצנח נפתח.

אנחנו דואים במהירות שפויה, נהנים ממזג אוויר רענן של בוקר ומנוף של שטחים פתוחים וירוקים. לפני הצניחה הייתי משוכנע שזה הקטע שיפחיד אותי יותר מכול, אך יכולתי להישאר תלוי כך בין שמים לארץ עוד זמן רב. המדריך משחרר מעט את הרתמות, וגופי מקדים אותו בכמה סנטימטרים בדרכנו לקרקע. הלב שלי עומד להתרסק באדמה. מתברר שהמתיחה הזאת היא חלק מהטקס. די מהר אנחנו מגיעים לקרקע, אני מרים רגליים, ואנחנו נוחתים בגלישה על התחת.

עשיתי את זה.

מתוך הספר 'רסיסי טיולים':

(אפשר גם דרכי בהנחה)