עומר בן ה-5 סירב ללכת לגן. הוא חזר הביתה כשעל גופו הקטן סימנים של נשיכות וצביטות.
הגננת כבר ישבה עם דין הצובט והוריו, עם המפקחת והפסיכולוג של הגן ועם שרשרת נושאי תארים ארוכים ומפוצצים ממשרדי העירייה, החינוך והרווחה, אך ללא הועיל.
השיחות בין ההורים העלו חרס.
בתחילה הוריו של דין התממו ואמרו שהוא רק מגן על עצמו. אח"כ קיבלו אחריות ואמרו שהם מנהלים עם הילד שיחות ארוכות ועושים הכול כדי שלא יציק.
כשהתקיפות לא פסקו, נמאס להם משיחות הטלפון, ואיימו שיפנו למשטרה אם יתקשרו שוב.
החיים בביתו של עומר השתבשו לגמרי. מצבו הלך והתדרדר, ומילד חייכן ורגוע נהיה לעצבני ומפוחד, ובלילות היה מתעורר פעמים רבות בוכה ורטוב.
אביו של עומר התבונן ברשימת הפגישות האינסופיות שביומנו והבין ש"המערכת" בעיקר נפגשת, מדברת על הבעייה ומתמקדת בהבנת מניעיו של התוקפן, ולא מעבירה בהליך מהיר את הילד התוקף לגן טיפולי המיועד לילדים כמותו.
הוא החליט לטפל בעניין בעצמו, הגיע לגן ולקח את דין ל"שיחה".
- "אתה יודע מי אני ?", שאל את דין.
- "כן, אתה אבא של עומר, ואני משתין עליך..."
האב הסתכל במהירות לצדדים מזועזע, וכשידיו בכיסים, דרך על רגלו של דין...
- "נכון שלעולם לא תציק לעומר ? " שאל, כשהנעל שלו מטפסת באטיות, מהעקב לבוהן וחזרה.
- "נכון נכון", צעק ה"נזק" הפעוט, שהפך ל"נזק" ענק.
- "אני לא שומע, תגיד לי באוזן שוב, שאתה מבטיח שלא תציק יותר לעומר", לחש.
- "אני מבטיח", יבב החצוף שרק לפני רגע התבונן במבוגר בבוז ודיבר לגמרי אחרת.
בערב הנייד רטט ללא הרף. אביו של עומר התבונן במספר המוכר.
שבועות חייג למספר הזה ולא נענה. הפעם הוא זה שבחר לא לענות.
בבוקר חיכה אביו של דין, ליד מכוניתו כשהוא מחזיק בידו אלה.
- "שאני אפגע בילד ?", שאל מזועזע, מתבונן עמוק לתוך עיניו של האב.
"תחשוב היטב לפני שאתה מאיים ומאשים אותי, האם ראית על דין איזשהו סימן?"
- "לא", הודה האב.
- "האם מישהו מההורים או הגננות ראו אותי נוגע או מכאיב לדין ?"
- "לא", הודה האב.
- "אני מאחל לך יום נעים", אמר ונסע.
עומר חזר באותו יום מאושר מהגן ותיאר כיצד דין עזר לו לאסוף את הצעצועים המפוזרים, ואפילו הגן עליו כשאחד הילדים הציק לו... |