חשבתי לעצמי שאחרי הפוסט הקודם שלי,

מטבע הדברים אמנע מלהעלות שוב רשמים מעבודתי.

מסתבר שטעיתי ובגדול... 

יום רביעי האחרון ה 28 לחודש היה אחד הימים העמוסים שחוויתי.

זה היה יום קשה מאד עבורי, פיזית ובעיקר מנטלית.

הוא התחיל כמו כל בוקר רגיל, סתווי יפה עד הקריאה בבוקר

על תאונה מחרידה ומוזרה שהתרחשה בכביש 6 לכיוון צפון.

השעה הייתה קצת לפני 09:00 בבוקר שנתקבלה הקריאה.

הוזנקתי למקום, אבל אירוע אחר גרם לי לסטות מהמסלול.

וכך דילגתי מאירוע לאירוע, כאשר אני מקבל עדכונים על 

התאונה בכביש 6, בה קיפחו את חייהן שתי נשים יקרות.

זה היה יום מטורף וגדוש שהסתיים עבורי רק לפני חצות.

הצוות שהגיע לזירת התאונה דיווח על גלגל שניתק מעגלת

משאית גורר תומך (פול-טריילר) שנסע בכיוון הנגדי,

וגילח את הרכב שנע בנתיב הנגדי על יושביו.

חשבתי לעצמי... אצבע אלוקים ? או אולי יותר נכון לומר,

ידיים זדוניות שכשלו באופן נחרץ בתחזוקה לקוייה ופושעת !

שהרי אי אפשר להאשים בכל מה שקורה את היושב במרומים.

בטח ובטח לא על מנטרת ה "יהיה בסדר"

אשמים במחדל הזה אני לא מחפש וזה גם לא תפקידי.

אבל ראבק !!!  איך לכל הרוחות ניתק גלגל מעגלה של משאית

ועף ישירות לתוך השמשה הקדמית ופוגע פגיעה קטלנית ביושביו ...?

השעון מראה כבר על שעות אחה"צ ואני חוזר מאירוע נוסף.

ראיתי כבר מספיק מוות ליום אחד ואני מותש ורעב.

כוס קפה אחד בוודאי לא יזיק כרגע, אני חושב לעצמי

ומכין את עצמי לקראת הפוגה קלה והתרעננות.

שבכל היום הקשה הזה, השמות והמידע על התאונה,

מסרבים לצאת לי מהראש, באיזשהו מקום הצטערתי 

שנבצר ממני ברגע האחרון להגיע לזירת התאונה.

רציתי לראות במו עיניי את המחדל ההזוי הזה.

רצח התרחש באחד הכפרים של הפזורה הבדואית בדרום

ואדם כבן 49 התמוטט בזמן עבודתו באשדוד.

ובנוסף עיכוב של שעה וחצי בתחנת המשטרה של אשדוד

לטובת זיהוי של נפטר ע"י בני המשפחה שלו, 

נוהל שגורם לי טלטלה עמוקה בכל פעם שאני נדרש לבצע אותו.

בנתיים המשפחות של אותן ההרוגות בכביש 6 מתכוננות ללוויה.

אני נוסע לבד לאסוף את ההרוגות ולהסיע אותן לקבורה בדימונה.

על המיטה מאחורי שוכבת לה אירנה רסין ז"ל.

ולצידה על אלונקה מתקפלת שוכבת ענת ועקנין ז"ל.

כל המסמכים הדרושים כבר אצלי ואני יוצא בדחיפות לדימונה.

השעה קצת לפני 18:00 בערב, החושך כבר ירד ואני בדרך לדימונה.

מבט אחרון שלי לחלקו האחורי של האמבולנס, מוודא שהכל תקין.

שתי שקיות שחורות, סגורות ברפיון בדמות אדם מאחורי ואני יוצא.

בתוך העיר אני מהרהר ארוכות לעצמי בכאב עמוק,

הן הרי התחילו את הבוקר הזה מחוייכות ומלאות חיים.

רק הבוקר הן קמו מהמיטה שלהן, נפרדו מהבעלים והילדים.

מי יכל לשער שבסופו של יום הן יהיו במצב הזה, מובלות לקבורה

שהמונים רבים כבר זורמים לכיוון בית העלמין בדימונה, ממתינים להן...

התחלתי לומר בלחש פרקי תהילים, התחלתי בפרק צ"א "יושב בסתר עליון"

ולבסוף סיימתי בתפילת אנא בכח של רבי נחוניה בן הקנה.

הטלפון הנייד צלצל בדיוק כשסיימתי לומר את הכל.

על הקו היה האחראי מטעם חברת קדישא של דימונה.

 "מתי אתה מגיע - איפה אתה" ?

יצאתי ממש לפני 15 דקות, אני בדרך....

"תגיע מהר !!! כולם מחכים ! המקום כבר מלא !

ואבי... תעשה לי טובה, כשאתה מגיע, תעמוד רגע בצד בכניסה"

בסדר גמור, אני עונה לו.  מגיע מהר ככל האפשר.

מעיף מבט מהיר לאחור, ואומר להן בקול רם.

כולם כבר מחכים לכן, הכל מוכן עוד מעט תנוחו, כאילו מרגיע אותן.

הדלקתי את מהבהבי החירום שלי ושעטתי לכיוון דרום.

זה היה סוריאליסטי לחלוטין, כמעט הזוי....

האורות האדומים של הפליקרים יורים אור אדום כמו חיצים לכל עבר.

בעבר היה לי נפגע מאחור שמטופל ע"י צוות רפואי,

תוך כדי תכונה רבה וחילופי מילים מהירים.

זאת הפעם הראשונה שאני לבד ברכב עם שתי גופות דוממות.

אף אחד מהנהגים בדרך אינו מעלה בדעתו שזה הסיפור.

הצופר ייבב בכניסה וביציאה מהצמתים, בכביש המהיר

האמבולנס שעט במהירות של 160 קמ"ש.

הטלפון שוב צלצל.

"אבי איפה אתה" ?

אני 6 ק"מ משדרות הנשיא בדימונה.

כמה דקות אצלך !

"תודה רבה אבא, השם יברך אותך"

עונה הרב באנחת רווחה שלא היה ניתן לפספס.

נכנסתי לדימונה נוסע בזהירות רבה עדיין עם אורות חירום.

פילסתי את הדרך בין המון המכוניות והקהל הרב לתוך בית העלמין.

הרב מתקשר:

"יופי ! אני רואה אותך, תמשיך בבקשה עוד קדימה ותעמוד ברחבה"

אני עוצר ברחבה, חובש את הכפפות ואת הז'קט שלי.

אחותה של המנוחה ענת ועקנין, מתקרבת אלי נתמכת

ע"י בני משפחה וחברים והרב רץ לקראתי.

"צריך לבצע זיהוי"  הרב אומר בארשת חמורת סבר.

"כבוד הרב, זה מראה לא סימפטי בלשון המעטה, הן פגועות ראש"

הבנתי מהר מאד שטרם נתבצע זיהוי ואני נדרש לעשות זאת

כעת בתוך האמבולנס עם אחותה של ענת ז"ל.

אם יש משהו שקשה עבורי יותר מכל, זה ההליך הנורא הזה...

בקשתי במקום מכמה אנשי אבטחה שיעמדו על הדלתות של הרכב

וישמרו ששום אדם לא יפתח את הדלתות עד שתהליך הזיהוי יסתיים.

בקשתי שתי דקות להתכונן, הדלקתי את התאורה האחורית ברכב

במלואה וניגשתי לגופתה של ענת ז"ל, כאשר אני פותח

בדחילו ורחימו את השקית שלה, עובר לסדין המגואל ופותח אותו

בידיים רועדות ומגלה את פניה של ענת ז"ל.

ביצעתי הטיית ראש שתאפשר זיהוי מבלי לחשוף

את אחותה האומללה למראות מיותרים וקשים.

יצאתי מהרכב ונגשתי לאחותה והכנתי אותה נפשית.

היא הייתה שבורה ורצוצה...

את התחושה הזאת אני מכיר היטב על בשרי.

תחושת אבדן קשה שהארץ נשמטת מתחת לרגליים.

חיבקתי אותה ואמרתי לה לקחת נשימה עמוקה.

נכנסתי ראשון מהדלת הצדדית ומיד סגרתי כשהאחות עלתה.

זה היה הרגע הקשה מכל....  

תמכתי בזרועה בזמן שידי הימנית, הסירה את הסדין.

"זאת אחותי !!!! זעקה האחות בשבר ואני נגבתי דמעה חרישית.

במשך דקה ארוכה היא נפלה על ברכיה למול אחותה.

תמכתי בה והרמתי אותה על רגליה החוצה מהרכב.

הוצאתי לה שתייה ולאחר מכן הוצאתי את הגופות לחדר הטהרה.

הכל בגלל גלגל אחד ... הכל בגלל גלגל אחד...

זה מה שעבר לי בראש כשניקיתי את הרכב לאחר הוצאת הגופות.

ספגנו את הכל בצמר גפן והנחנו בתוך שקית.

במהלך הניקוי, ניגבתי עוד דמעה בשרוול.

מעולם לא פגשתי או הכרתי את הנשים הללו,

אבל משהו בפנים עמוק עם הנסיבות הטראגיות,

גרם לי לתחושת קשר איתן.

אתה חייב לנתק אבי... אתה חייב !

שוב פילסתי את דרכי החוצה בין המון האדם.

בעדכון ברדיו בדיוק הודיעו שמסע הלוויה מתחיל עכשיו.

הצצתי שוב לחלק האחורי של האמבולנס, הוא היה ריק.

הרדיו ניגן שירים כאילו הכל בסדר כלום לא קרה.

ואני קבלתי עוד קריאה, שהזכירה לי שהיום הארור הזה,

עדיין לא נגמר...

מוקדש לזכרן של ענת ועקנין ואירנה רסין.

יהי זכרן ברוך.