כותרות TheMarker >
    ';

    פצצת אטום

    איך פתאם באמצע החיים, קיבלתי יום אחד הודעת פיטורין לקונית במייל, אשתי החליטה לזרוק אותי מהבית בעזרת משטרת ישראל ועולמי המסודר והבורגני קרס לתוך עצמו. מה קרה לילד הטוב שתמיד ריצה את כולם ועשה בדיוק מה שאמרו לפי תוכנית חיים סדורה מראש: V לבגרות V לצבא V לימודים גבוהים V לקריירה הנכונה V לנישואין V לילדים V למשכנתא לבית הנכון בשכונה הנכונה ואז היכה הוריקן משבר גיל ה-40 כמו פצצת אטום והשאיר אותי מחוץ זרוק ומעוך מוקף נשורת גרעינית של חיי.

    אני יורד מהחוטים

    38 תגובות   יום חמישי, 5/11/15, 12:21

    מן בוקר כזה שאני מרגיש,

    איך האני החדש שלי,

    מתחיל להתחזק.

    כבר לא אכפת לי, 

    מה חושבים או אומרים,

    אני מבין את עצמי, ומבין שיש לי רק את עצמי.

    אני מרגיש בשליטה, וזה משהו שכל כך היה חסר!

    הפרידה הזאת שקרעה אותי מהחיים הכל כך "רגילים" שלי,

    גורמת לי, לאט לאט, לבנות חזרה את האדם

    שהייתי ושאני רוצה להיות.

    יכול להיות שמעז יצא מתוק?

    כנראה שכן.

     

    בוקר טוב עולם, 
    מה שלום כולם? 
    אני יורד מן החוטים 
    אני כבר ילד אמיתי 
    כמו כל הילדים 
    כמה טוב לחיות ולהיות 
    ילד שאוהב את העולם 
    והעולם אותו אוהב 
    מכל הלב 

    אז בוא נתעדכן, נכון שהיית מת שאני אשאר על החוטים 
    אבל אני יוצא אל העולם הלא מושלם הזה 
    עטוף בתוך צלופן אדום, נראה סופר-דופר מבחוץ. נכון? 
    אז יצאה לי סטיגמה של טיפש בגלל כל הסיפור עם העץ 
    אבל אני עדיין רואה, רואה היטב מה שקורה סביבי, 
    העולם הזה אינו עדיף. 
    גם ככה אני כבול למסגרות שהן לא אני. 
    הם מסתכלים עלי מוזר כי אין לי שיער כמו לכולם 
    ואין לי אוטו חדש ואני לא גר בבניין הכי מפואר בצפון רמת גן 
    אני נשאר כאן מסרב לעשות מרוני סופר-סטאר 
    אז הפוזה הזאת שסוחפת אל עולם אחר. 
    אתה נגרר ושואל: איך הגעת לכאן? איך הגענו לכאן? 
    אתם נראים מופתעים 
    בוקר טוב באמת, איפה אתם חיים? 

    אז יש לי פה, אומנם מעץ, 
    אבל אני לא פוחד להשתמש 
    בנשק שנקרא האמת 
    אז האמת שנוח לכולם היום לסתום פיות 
    ולהתנהג כביכול נכון, כביכול בסדר עם כולם 
    ולאף אחד כבר לא אכפת משום דבר 
    העיקר שיישארו להם אותם דברים מחר 
    אז אני לא פוחד ומתמסד לא בורח ומתחסד 
    אני נשאר נאמן רק לעצמי 
    כי זה מה שהעולם נתן לי להבין 
    אוהב אותי מכל הלב רק אם זה לא פוגע לו בלוח זמנים 
    כי פה יש אנשים, מסונברים מכוח החושים 
    שמרו אותם לעצמכם תקנו איזה חניה יוקרתית בתל אביב 
    אולי תעשו לבת שלכם תקליט 
    ואם תתנו מספיק קולות לסשה 
    אולי נראה אותה זוכה מקום ראשון בניצנים 
    אז הבדיחה עלי אתם גרמתם לי להאמין שמוזיקה היא מוזיקה 
    שאהבה היא אהבה אז הטיול נגמר 
    אני חוזר אל החוטים מחר.

    .

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (38)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      יופי חי, פינוקיו וג'פטו במיוחד.
        14/5/17 17:33:
      אהבתי את הפונט הורוד:)
        3/1/16 10:47:
      בסופו של יום יש לי רק את עצמי. ולי אני מוכנה להעניק את הטוב ביותר שיש לי. מקסים.
        1/1/16 08:47:

       אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.

      ברכות והצלחות.

        14/12/15 11:45:

      צטט: ת ה י ל ה 2015-11-06 20:48:38

      התבלבלתי. אתה מנסה לומר שגם כשפורצים את הגבולות ,בסופו של דבר חוזרים אליהם?

       

      גם אני מבולבל.

      לפעמים כשפורצים גבולות,

      אנחנו מציבים לעצמנו גבולות חדשים ושונים.

      ואולי בכלל פריצת גבולות היא סוג של גבול?!

        14/12/15 11:43:

      צטט: זמן השיכור 2015-11-06 16:43:56

      הכל נכון. וזו הבעיה.

       

      דואליות

        14/12/15 11:42:

      צטט: StellaP 2015-11-06 15:54:52

      תרד מהחוטים. תרד מהפסים, תחייה בלי חשבון למה אומרים ומה חושבים ... נראה לי שהגעת לתובנה הכי חשובה.מאחלת לך שתגלה עוד מלאאא תובנות חשובות ... שבת שלום!

       

      הלוואי!

      תודה סטלה חיוך

        14/12/15 11:39:

      צטט: גייסוןג'ייסון 2015-11-06 14:34:20

      מה שנכון וטוב לך זה מה שנכון וטוב לך וכל יום זה יכול להשתנות וזה סבבה...

       

      תודה!

      זה אכן משתנה כל יום.

        14/12/15 11:38:

      צטט: קלועת צמה 2015-11-06 11:11:14

      גדרות, מגנות - מגבילות, כך קשרים. הדואליות הזו תמיד נמצאת, וכך אופציית האושר כרוכה באופציית העצב. אתגרים נכונו לנו לאורך הדרך...

       

      נכון!

        14/12/15 11:37:

      צטט: bonbonyetta 2015-11-06 11:09:24

      *

      יורד מהחוטים,

      עולה על החוטים,

      בחיים לפעמים,

      אנו כמו בובה,

      סוג של מריונטה.

       

      נותר לעשות חושבים,

      מי באמת מושך בחוטים,

      מה חלקנו בתמונה,

      ולזכור שהכל יחסית למה.


      ''


       

      יחסית למה?

      האם אנחנו רוצים לחיות חיים שאחרים הכתיבו לנו,

      או שמגיע לנו להגשים את עצמנו ללא התחשבות?

      עדיין נע לאורך סרגל ההבנה.

        14/12/15 11:36:

      צטט: נערת ליווי 2015-11-06 10:58:51

      כתבת נהדר והבאת שיר נפלא.

      מתחברת להמון ממה שכתב כאן שרון 

      ולגבי הנסיך הקטן - ספר אחר של סנט אכזפרי - טיסת לילה ואני לא מתחייבת שהציטוט מדוייק 

      "בחור אמיץ לב מבין בחורי - השיג השג נאה אבל אני מצילו מהפחד .."

       

      לי עשית לחשוב על מריונטות עכשיו. ואנשים בכלל פוחדים מהלא נודע,

      שהוא משהו שונה לחלוטין מלדעת לשחרר אחיזה.


      תודה נערה חיוך

        14/12/15 11:35:

      צטט: לואיס קרול 2015-11-06 10:45:40

       

      אם  תסתכל  בקטע המוכר  לך  ..בוודאי
      גם  הוא  הלך  לאיבוד (במטוסו)..וגם  הנסיך  הקטן  הלך  לאיבוד (אבל היה ממוקד..)
      שמעון
      כך חייתי בבדידות, בלי שתהיה לי נפש אחת לשוחח עמה מלב אל לב, עד שלפני שש שנים קרתה לי תאונה במדבר סהרה. משהו נשבר במנוע המטוס שלי, ומאחר שלא היו עמי על המטוס לא מכונאי, ולא נוסעים, התכוננתי לתקן את התקלה המסובכת בעצמי. היתה זו שאלה של חיים ומוות עבורי: המים שברשותי היו מספיקים לשמונה ימים בלבד.
      בלילה הראשון ישנתי על החול, מרוחק אלפי מילין מכל יישוב של בני אדם. הייתי בודד יותר ממלח שספינתו נטרפה והוא שט על גבי רפסודה בלב האוקיאנוס, לכן תוכלו לשוות בדמיונכם את תמהוני, כאשר עם עלות היום העיר אותי קול קטן ומשונה, ואמר:
      "בבקשה, צייר לי כבשה!"
      "הה?"
      "צייר לי כבשה!"
      קפצתי על רגלי כאילו ברק היכה אותי. מצמצתי בחוזקה בעיני, אימצתי את מבטי, וראיתי איש קטן, מוזר למראה, עומד מולי ובוחן אותי ברצינות גדולה.
      הנה לפניכם הדיוקן הטוב ביותר שלו אשר הצלחתי מאוחר יותר לצייר. הציור שלי לאין ערוך פחות שובה־לב מן המקור, אך זו איננה אשמתי. המבוגרים ריפו את ידַי מלעסוק בציור כשהייתי בן שש, ומעולם לא למדתי לצייר דבר, פרט לנחשי בואה מבחוץ ומבפנים.
      הנסיך הקטן
      הבטתי בהופעה הפתאומית הזאת, כשעיני כמעט יוצאות מחוריהן בהשתאות. זיכרו, מטוסי התרסק במדבר, אלפי מילין מכל מקום מיושב, ובכל זאת, לא נראָה שהאיש הקטן הזה תועה בחולות. גם לא נראה שהוא רעב, או צמא, או מפוחד. לא היה בו דבר שיעיד עליו שהלך לאיבוד באמצע המדבר, הרחק מיישוב בני־אדם.
      כשלבסוף אזרתי בי די כוח לדבר, אמרתי לו:
      "אבל... מה אתה עושה פה?"
      בתשובה הוא חזר על דבריו לאט, כאילו הנושא הוא בעל חשיבות עליונה:
      "בבקשה, צייר לי כבשה..."

       

       

      הלוואי שהיה לי את המיקוד הפנימי של הנסיך הקטן.

       

        14/12/15 11:19:

      צטט: barir 2015-11-06 10:42:45

      מנסיון אישי, חשוב לתת זמן לכל צעד בתהליך. ולזכור לנשום עמוק... בהצלחה

       

       

      אופפפפ

      כל הזמן שוכח לנשום!

      מתי אני אפסיק לקחת לריאות?!

      תודה בריר

        14/12/15 11:18:

      צטט: פו3 2015-11-06 09:24:03

      זה תמיד יחזיר אותך אל הבית הפנימי שלך,אין קיצורי דרך.
      שבטובה.

       

       

      תודה פו 

        14/12/15 11:17:

      צטט: זאבון השועל 2015-11-06 09:21:05

      "אני מבין את עצמי, ומבין שיש לי רק את עצמי."

      על כך נאמר "אם אין אני לי מי לי".

       

      עדיף מאוחר מלעולם לא?!צוחק

        14/12/15 11:16:

      צטט: א ח א ב 2015-11-06 08:29:13

      יכול להיות שמעז יצא מתוק? כנראה שכן.

       

      נכון!

        14/12/15 11:15:

      צטט: נחרצה 2015-11-06 08:22:28

      סיום של קשר כרוך בתהליך קשה מנשוא ולא משנה כהוא זה שהקשר עלה על שירטון והצעד מחוייב המציאות... עדיין מרגישים ריקנות ופחד משום שמאבדים את המסגרת המוכרת, שהעניקה ביטחון והגנה ובעיקר שייכות. וזה בהחלט משפיע על חיי היום יום ... לוקח זמן להסתגל למציאות החדשה ולהגדיר מחדש את האני העצמי בתוך החיים החדשים לכאורה... אז לא בכדי אתה מרגיש בשליטה ועוד נכונו לך ימים טובים מאלה.

      ואם בזורבה היווני עסקינן... "התבוננתי בזורבה, שסובב את צווארו כעוף-טרף ושתה בדממה. התבוננתי בו והירהרתי בלבי, עד מה מופלאה ומביכה היא תעלומת חיינו. בני-אדם נפגשים, ושוב הם נפרדים, כעלים הנידפים ברוח. עיניך מתאמצות לשווא לשמור על מראה הפנים, הגוף והתנועות של האיש אשר אהבת. תחלופנה שנים מעטות ושוב לא תוכל להיזכר אם היו כחולות או שחורות..." אז נכון הוא שהיא תמיד תהיה אם ילדיך אבל אט אט דברים וזיכרונות מקבלים משמעות אחרת.

       

      תודה נחרצה.

      כל יום אני עושה בייבי סטפס,

      להגיע למקום שבו אני באמת

      ילמד להבין את עצמי

      ולדעת מי אני.

      וצודק זורבה גם זכרונות מקבלים לאט אט 

      משמעות חדשה.

        14/12/15 11:12:

      צטט: אהובהקליין 2015-11-06 08:00:24

      יפה כתבת!
      יישר כוח!

       

      תודה!

        14/12/15 11:11:

      צטט: ~בועז22~ 2015-11-06 07:45:46

      כמו שרון קדם לפניי..., תרשה לי לצטט (מהזיכרון...)

      קטע מתוך ספר שקראתי מזמן:

      "- אין מנוס, אתם צריכים להיפרד!

       - אבל..., איך נחיה?!

       - כמו בני אדם!!!"

      (נדמה לי שזה מתוך ספר של קואלו, ששכחתי את שמו...)

      מגניב

      בהצלחה, ברורררר !!!

       

      תודה בועז!

      ולמרות שקואלו נחשב ממחזר השקפות חיים,

      הוא בכל מצליח בכל זאת לקלוע כל פעם לרגש הנכון!

        14/12/15 11:09:

      צטט: נתןפאר 2015-11-05 21:52:16

      כל סוף הוא התחלה חדשה...

       

      נכון!

        14/12/15 11:08:

      צטט: שרון קדם 2015-11-05 12:52:12

      הקושי לרוב הוא ביישום של התובנות אם כי הן כשלעצמן בהחלט צעד גדול להשתחרר מהחוטים.

      רק תזכור שאין זה משנה מה גודל הכלוב כל עוד אינך זה שמחזיק במפתח...

      וברשותך אשים כאן קטע מתוך זורבה היווני:


      "אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד - טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם..."

      "לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל..."
      "עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

      האדם ביש-המזל הקים לו מחיצה, שלדעתו אין לעבור אותה, מסביב לישותו העלובה והפעוטה. בתוכה הוא מבקש לעצמו מפלט ומנסה להביא מעט סדר ובטחה לחייו. מעט אושר. הכל צריך להתנהל בשביל הנדוש, בשגרה המקודשת, ולהתאים לכללים פשוטים ובטוחים. בתחומי מחיצה מסוגרת זו, כשהוא מבוצר בפני ההתקפות האיומות של הבלתי-ידוע מתנהלות ודאויותיו הקטנטנות בזחילה, בלתי-נפגעות כמרבי-רגליים. יש רק אויב אחד ויחיד, אכזרי ואיום, השנוא כמוות והמטיל פחד מוות, הלא הוא - הוודאות הגדולה".

       

      תודה שרון.

      הבעיה היא הכלובים שאנחנו יוצרים לעצמנו.

      ואני מנסה כל הזמן לפרוץ את הכלוב.

      והמילים מתוך זורבה היווני נוגעות בדיוק בפצע.

        6/11/15 20:48:
      התבלבלתי. אתה מנסה לומר שגם כשפורצים את הגבולות ,בסופו של דבר חוזרים אליהם?
        6/11/15 16:43:
      הכל נכון. וזו הבעיה.
        6/11/15 15:54:
      תרד מהחוטים. תרד מהפסים, תחייה בלי חשבון למה אומרים ומה חושבים ... נראה לי שהגעת לתובנה הכי חשובה.מאחלת לך שתגלה עוד מלאאא תובנות חשובות ... שבת שלום!
        6/11/15 14:34:
      מה שנכון וטוב לך זה מה שנכון וטוב לך וכל יום זה יכול להשתנות וזה סבבה...
        6/11/15 11:11:
      גדרות, מגנות - מגבילות, כך קשרים. הדואליות הזו תמיד נמצאת, וכך אופציית האושר כרוכה באופציית העצב. אתגרים נכונו לנו לאורך הדרך...
        6/11/15 11:09:

      *

      יורד מהחוטים,

      עולה על החוטים,

      בחיים לפעמים,

      אנו כמו בובה,

      סוג של מריונטה.

       

      נותר לעשות חושבים,

      מי באמת מושך בחוטים,

      מה חלקנו בתמונה,

      ולזכור שהכל יחסית למה.


      ''


       

        6/11/15 10:58:

      כתבת נהדר והבאת שיר נפלא.

      מתחברת להמון ממה שכתב כאן שרון 

      ולגבי הנסיך הקטן - ספר אחר של סנט אכזפרי - טיסת לילה ואני לא מתחייבת שהציטוט מדוייק 

      "בחור אמיץ לב מבין בחורי - השיג השג נאה אבל אני מצילו מהפחד .."

       

      לי עשית לחשוב על מריונטות עכשיו. ואנשים בכלל פוחדים מהלא נודע,

      שהוא משהו שונה לחלוטין מלדעת לשחרר אחיזה.


        6/11/15 10:45:

      אם  תסתכל  בקטע המוכר  לך  ..בוודאי
      גם  הוא  הלך  לאיבוד (במטוסו)..וגם  הנסיך  הקטן  הלך  לאיבוד (אבל היה ממוקד..)
      שמעון
      כך חייתי בבדידות, בלי שתהיה לי נפש אחת לשוחח עמה מלב אל לב, עד שלפני שש שנים קרתה לי תאונה במדבר סהרה. משהו נשבר במנוע המטוס שלי, ומאחר שלא היו עמי על המטוס לא מכונאי, ולא נוסעים, התכוננתי לתקן את התקלה המסובכת בעצמי. היתה זו שאלה של חיים ומוות עבורי: המים שברשותי היו מספיקים לשמונה ימים בלבד.
      בלילה הראשון ישנתי על החול, מרוחק אלפי מילין מכל יישוב של בני אדם. הייתי בודד יותר ממלח שספינתו נטרפה והוא שט על גבי רפסודה בלב האוקיאנוס, לכן תוכלו לשוות בדמיונכם את תמהוני, כאשר עם עלות היום העיר אותי קול קטן ומשונה, ואמר:
      "בבקשה, צייר לי כבשה!"
      "הה?"
      "צייר לי כבשה!"
      קפצתי על רגלי כאילו ברק היכה אותי. מצמצתי בחוזקה בעיני, אימצתי את מבטי, וראיתי איש קטן, מוזר למראה, עומד מולי ובוחן אותי ברצינות גדולה.
      הנה לפניכם הדיוקן הטוב ביותר שלו אשר הצלחתי מאוחר יותר לצייר. הציור שלי לאין ערוך פחות שובה־לב מן המקור, אך זו איננה אשמתי. המבוגרים ריפו את ידַי מלעסוק בציור כשהייתי בן שש, ומעולם לא למדתי לצייר דבר, פרט לנחשי בואה מבחוץ ומבפנים.
      הנסיך הקטן
      הבטתי בהופעה הפתאומית הזאת, כשעיני כמעט יוצאות מחוריהן בהשתאות. זיכרו, מטוסי התרסק במדבר, אלפי מילין מכל מקום מיושב, ובכל זאת, לא נראָה שהאיש הקטן הזה תועה בחולות. גם לא נראה שהוא רעב, או צמא, או מפוחד. לא היה בו דבר שיעיד עליו שהלך לאיבוד באמצע המדבר, הרחק מיישוב בני־אדם.
      כשלבסוף אזרתי בי די כוח לדבר, אמרתי לו:
      "אבל... מה אתה עושה פה?"
      בתשובה הוא חזר על דבריו לאט, כאילו הנושא הוא בעל חשיבות עליונה:
      "בבקשה, צייר לי כבשה..."

        6/11/15 10:42:
      מנסיון אישי, חשוב לתת זמן לכל צעד בתהליך. ולזכור לנשום עמוק... בהצלחה
        6/11/15 09:24:

      זה תמיד יחזיר אותך אל הבית הפנימי שלך,אין קיצורי דרך.
      שבטובה.

        6/11/15 09:21:

      "אני מבין את עצמי, ומבין שיש לי רק את עצמי."

      על כך נאמר "אם אין אני לי מי לי".

        6/11/15 08:29:
      יכול להיות שמעז יצא מתוק? כנראה שכן.
        6/11/15 08:22:

      סיום של קשר כרוך בתהליך קשה מנשוא ולא משנה כהוא זה שהקשר עלה על שירטון והצעד מחוייב המציאות... עדיין מרגישים ריקנות ופחד משום שמאבדים את המסגרת המוכרת, שהעניקה ביטחון והגנה ובעיקר שייכות. וזה בהחלט משפיע על חיי היום יום ... לוקח זמן להסתגל למציאות החדשה ולהגדיר מחדש את האני העצמי בתוך החיים החדשים לכאורה... אז לא בכדי אתה מרגיש בשליטה ועוד נכונו לך ימים טובים מאלה.

      ואם בזורבה היווני עסקינן... "התבוננתי בזורבה, שסובב את צווארו כעוף-טרף ושתה בדממה. התבוננתי בו והירהרתי בלבי, עד מה מופלאה ומביכה היא תעלומת חיינו. בני-אדם נפגשים, ושוב הם נפרדים, כעלים הנידפים ברוח. עיניך מתאמצות לשווא לשמור על מראה הפנים, הגוף והתנועות של האיש אשר אהבת. תחלופנה שנים מעטות ושוב לא תוכל להיזכר אם היו כחולות או שחורות..." אז נכון הוא שהיא תמיד תהיה אם ילדיך אבל אט אט דברים וזיכרונות מקבלים משמעות אחרת.

        6/11/15 08:00:

      יפה כתבת!
      יישר כוח!

        6/11/15 07:45:

      כמו שרון קדם לפניי..., תרשה לי לצטט (מהזיכרון...)

      קטע מתוך ספר שקראתי מזמן:

      "- אין מנוס, אתם צריכים להיפרד!

       - אבל..., איך נחיה?!

       - כמו בני אדם!!!"

      (נדמה לי שזה מתוך ספר של קואלו, ששכחתי את שמו...)

      מגניב

      בהצלחה, ברורררר !!!

        5/11/15 21:52:
      כל סוף הוא התחלה חדשה...
        5/11/15 12:52:

      הקושי לרוב הוא ביישום של התובנות אם כי הן כשלעצמן בהחלט צעד גדול להשתחרר מהחוטים.

      רק תזכור שאין זה משנה מה גודל הכלוב כל עוד אינך זה שמחזיק במפתח...

      וברשותך אשים כאן קטע מתוך זורבה היווני:


      "אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד - טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם..."

      "לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל..."
      "עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

      האדם ביש-המזל הקים לו מחיצה, שלדעתו אין לעבור אותה, מסביב לישותו העלובה והפעוטה. בתוכה הוא מבקש לעצמו מפלט ומנסה להביא מעט סדר ובטחה לחייו. מעט אושר. הכל צריך להתנהל בשביל הנדוש, בשגרה המקודשת, ולהתאים לכללים פשוטים ובטוחים. בתחומי מחיצה מסוגרת זו, כשהוא מבוצר בפני ההתקפות האיומות של הבלתי-ידוע מתנהלות ודאויותיו הקטנטנות בזחילה, בלתי-נפגעות כמרבי-רגליים. יש רק אויב אחד ויחיד, אכזרי ואיום, השנוא כמוות והמטיל פחד מוות, הלא הוא - הוודאות הגדולה".