הבולשביקים היו הרוב (ומכך נגזר שמם בשפה הרוסית) בפרלמנט הרוסי בזמן המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ולעומתם המנשביקים, לאמור המיעוט. הבולשביקים היו למעשה פשיסטים שנהגו בכוחנות איומה ברוסיה, דרסו את המיעוטים ברגל גסה רק בגלל העובדה שהם הרוב. כך בדיוק נוהגת מירי רגב כשהיא אומרת: הליכוד זכה בשלושים מנדטים ואתם רק בעשרים (למעשה שקר גס. למחנה הציוני עשרים ושמונה מנדטים) אז עכשיו אנחנו קובעים! וכך היא מתרצת כל גבר בשם כוחו של הרוב. זה פשיזם. בדמוקרטיה הרוב קובע תוך שמירה על זכויות היסוד של המיעוט. 

זה לא רק הכוחנות הבולשביקית שלמירי רגב שמפריעה. מה שקשה לסבול זה חיפושה המתמיד היכן להדגיש בפני הציבור שההפסד בבחירות של האופוזיציה מעניק לה אפשרות לגיטימית לדרוס כל נושא שלא נושא חן בעיניה. כך התערבותה הבוטה האחרונה ב "פלייליסט" של גלי צה"ל, שגרמה לשר הביטחון להרים את קולו ולאסור על מפקד גלי צה"ל להיפגש עם מירי רגב - תחנת גלי צה"ל היא באחריות משרד הביטחון. וכך גם כל המהפכות שהיא מבקשת לעשות בתקציבי הפרוטות שהממשלה מייעדת לתרבות בישראל. מירי רגב מחפשת כמעט מדי יום כותרת בתקשורת בהדגישה ללא הפסק: "ניצחנו בבחירות - עכשיו אנחנו קובעים". כך נוהגת אישה כוחנית וצעקנית כמו תגרנית בשווקים. כך נוהגת אישה המונית, גסת רוח וסרת תרבות.

אבל מירי רגב, עם כל זאת, היא הבעיה הקטנה. הבעיה האמתית הוא ביבי שמאפשר לה להשתולל כך. כי ביבי מחפש כל דרך כדי להימנע מוויכוחים שעלולים מבחינתו לאיים על קיום ממשלתו. כך הוא מצא פתרון לאיש בעייתי אחר מבחינתו - דני דנון - שנשלח על ידו הרחק ממרכז הליכוד, הכי רחוק שאפשר. כך ביבי מתייחס לכל בעיה שמתעוררת במדינה: כיבוי שרפות שמטרתן היחידה לשמור על ממשלתו בעלת הרוב המזערי של חבר כנסת אחד. כך הוא נוהג במינוי מפכ"ל למשטרה, במינוי ראש שב"כ ועוד מעט נראה את הפרודיה הביביסטית הקרבה והולכת של מינוי ראש מוסד חדש. וכך גם נראה את סופו של מינוי ראש ההסברה הממשלתית שעשה שטויות ב"פייסבוק" שלו, באמריקה הרימו קול מחאה ומיד נראה את ביבי "שוקל מחדש" את מינויו. 

ביבי כמו מהלך על ביצים לאחרונה, בזהירות, כמעט אינו נושם יותר - שמא ממשלתו תיפול.