כשלראש מערך ההסברה הלאומי ממונה מי ששולח את נשיא המדינה במצנח רחיפה לדאע"ש, ודאע"ש מעוללים את מה שהם מעוללים, (ראה פריז בלילה שבין 13-14 בנובמבר 2015) גם התת מודע הפרטי שלי כבר לא מה שהיה פעם...

לקראת ההוצאה להורג

פעם ג'נט רקדה לפניי בלילה, זה היה לפני שש שנים, כשעוד קנאתי בה, הבטן שלה היתה שטוחה ולא היה לה צלולואיד בירכיים. הלילה מוציאים אותה להורג.

לא נוטשים חברה בשעת אסון, כולנו הגענו, הורי ובוודאי הוריה, כל חבריה וחברותיה.

המוציאים להורג יודעים היטב את מלאכתם. הכל תוכנן עד הפרט האחרון.

ההוצאה להורג מתבצעת באמפיתיאטרון עתיק. הקהל יצפה באירוע מלמעלה.

יש לנו מקומות מצוינים, גבוה די הצורך כדי לראות את הבמה כולה מפרספקטיבה, ונמוך די הצורך כדי לראות את פרטי הפרטים.

האמפיתיאטרון הזה לא משמש רק להוצאות להורג, הרבה אירועים מתקיימים בו ואפילו היום נערכה כאן סדרת אירועים. השתתפנו בכולם, מחכים לשיא. מארגני האירועים יודעים היטב, איך לתפוס את הקהל בגרון ולרתק אותו למושבים. ההוצאה להורג - בסוף.

ההוצאה להורג היא טקס רשמי ופומבי. כל כללי הטקס יקוימו, אבל ג'נט לא תמות. זה מה שמטריד אותי כרגע. איך זה שלמרות עריפת הראש, ג'נט לא תמות. מה, ידביקו לה את הראש חזרה?! זה בטוח שיערפו לה. לא יהיו הנחות בעניין זה, לכולנו ידוע, שמדובר בענישה סמלית בעוון פרישה מהציבור, אבל את הראש עורפים וחלאס. המוציאים להורג מדקדקים בקטנות כבגדולות, אינם שוכחים דבר.

לקראת העריפה ילבישו אותה בחלוק לבן. הנה, מלבישים אותה. קשה לי לראות אם היא מקבלת את הכל בהכנעה, או שיש משהו שהיא מתעקשת עליו. אני תוהה אם הניחו לה ללבוש את בגדיה התחתונים, או שרק חלוק וזהו. שניים ילוו אותה מקצה הבמה למרכזה, ששם מוצבת הגיליוטינה. שם מונח מתקן העץ שעליו היא תניח את צווארה. על המתקן מונחת שמיכה, שיהיה לה נוח יותר להניח ת'ראש. מתחת לגיליוטינה פוזרה נסורת, לספוג את הדם. והתליין עומד ומחכה.

גולגולת, ז'אן מישל באסקיה

צוקים

הנה היא, על צוק גבוה.

לבד היא שם. לא ברור לה אם רגליה עומדות על הצוק מימין או על זה שמשמאל דווקא, ואולי היא עומדת בו בזמן על שניהם. כל רגל על קצהו של צוק.

הצוקים, היא רואה, נוגעים בשמים, גם היא כמעט נוגעת, או טו טו תיגע, אבל מי חוץ מאלוהים רוצה בכלל לגעת בשמים, להסתתר מאחורי עננים.

איזו בדידות שם למעלה, לבד, לגמרי לבד. אין איש מלבדה שם. טוב שאין שם איש, אילו היה, לא היה לו מקום להציב שם את רגליו. שניים לא יכלו להצטופף שם, אחד מהם ודאי היה מידרדר מטה, אולי היא. ודאי שהיא, האחר היה דוחף אותה. אולי טוב היה, אילו היה דוחף אותה קלות, גואל אותה מבדידותה.

אף שכל המחשבות האלה עוברות במוחה שם בקצה העולם, אין הן מסיחות את דעתה מהצורך להביט למטה. עולם ומלואו מתרחש למרגלות הצוק!

שפע, מלאות מפורטת, צבעונית, אנשים, המון רוחש, מצטופף, נע כמו בציור נאיבי, שופע דמויות. כל הפרטים שבתמונה, הדמויות, המכוניות, העגלות, כל מה שלפני דקה הוקפא במסגרת, מתחיל לנוע פתאום, מתעורר לחיים, רוטט. רק היא לבדה כמו קפאה על הצוק, מביטה בכל מלמעלה.

היא רוצה לרדת, לחבור לאנשים שלמטה, לדבר, לשאת ולתת אתם, להתווכח, לצרוח, להתרוצץ אתם כמו עכבר, להיות חלק מהתמונה הצבעונית הזאת, להיות, לחיות. להיות חלק מההמון.

אבל איך. איך תגיע.

אם תקפוץ, תתרסק אל ההמון. לרדת לאט-לאט גם כן אי אפשר לה, הצוק תלול, סלעי כל כך, פוצע. ואין למי לפנות, אין ממי לבקש עזרה, היא לבדה פה על הצוק. גם אם תצעק, לא תגיע צעקתה אל אלו ששם, למטה.

לא ברור לה, איך מתרחש מה שעוד רגע יתרחש, אבל היא נאחזת בידיה בקצות הצוקים, תולה ביניהם את גופה, ואף שהצוקים תלולים, חדים ודוקרים - אם תגלוש ביניהם, בשרה עלול  היקרע - היא נכונה לגלוש ביניהם.

בדרך נס, מ- NO WHERE צונחת עליה שמיכת פוך לבנה ורכה, עוטפת את גופה, מגוננת מפני זיזי הסלע והיא מרחפת בין הצוקים בקלילות, מנצחת.

עוד שניונת, עוד רגע תגיע למשטח הרך למטה, תחבור לאנשים, תחיה.

גרניקה, פאבלו פיקסו

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה