סגולה הסתלקה ולא עלתה פרוטה, למפלצת.

    חברתי סגולה עברה את הגבורות כשהיא צעירה ברוחה כאותה נערה. אחר כך עבר זמן ויום אחד המשפחה הכינה לה הפתעה, מאחר והיא בת תשעים, יחגגו לה את היום המיוחד הזה בעיר הבירה, לשם הגיעה משפחתה בהיות סגולה ילדה וקנו לה לכבוד המאורע בובה יפה. שם בירושלים בילתה סגולה את ילדותה, חלק מנעוריה ואחר כך עברה המשפחה. אבל לזכר הימים היפים של ילדותה, החליטו בני המשפחה לחגוג את יום ההולדת התשעים בבירה. הכינו חולצות לכל הפמליה, רכב או רכבים, אינני זוכרת מה היא ספרה לי בעניין זה, אבל הרוח היתה טובה במיוחד והם
טיילו שם לקול תרועת הצופים, אנשי העיר, ותיירים, כשהם סובבים בכל המקומות כמו הבית שבו התגוררה בילדותה, בית הספר וכדומה, ששם עברו על סגולה ימי הילדות והנעורים. הרי על החולצות
היה כתוב:

 "סגולה בת 90"!

והכל איחלו לה שנים נוספות רבות וטובות.

אבל לא כך רצה הגורל, במיוחד לא הביטוח הלאומי.

    את סגולה הכרתי לפני אי אלו שנים, די הרבה, בעלמא, מקום שבו חוגגים את התרבות העברית. בשנים הראשונות
להקמת עלמא, ואני התחלתי את ההתחברות שם  מהיום הראשון, סגולה הגיע אם אינני טועה בשנה השלישית. וכך ישבנו בבית המדרש הזה, כשנתיים או שלוש ואז היו תהפוכות בעלמא, כרגיל הכסף נגמר והיות וכל דבר אצלנו לפי השיטות החדשות, בעקר אמריקאיות, הכל נעשה על ידי "שנור" סליחה אביא כאן מילה מכובסת, "תרומות". אז התורם הראשי מצא מקום נח לו יותר להזרים את התרומה ולכן באותה השנה, החליטו לדמם את בית המדרש וזאת לאחר שהתחילו מספר פגישות.

סגולה ואני הרגשנו כמו באבל, מה נעשה? בית המדרש היה לנו מקום כל כך טוב. לאחר שיחות אחדות החלטנו שנמשיך בדרך החברותא ונמצא שביתי הוא במרכז תל-אביב, נח מאד להגעה מכל מקום, נפגש פעם בשבוע ונמשיך לקרא במקרא. החברותא היתה דמוקראטית מאד, הנושאים הנלמדים הוחלט עליהם על ידי כל המשתתפות יחד, (סליחה, אני כותבת בלשון נקבה מהסבה הפשוטה, שבמשך 10 שנות קיומה של החברותא בביתי וגם אחר כך,
לא נמצאו הגברים שהיה להם הזמן, החשק והרצון בעקר, לבוא ולהשתתף, למרות כל הנסיונות הכושלים שלנו לעניין אותם בכך. ואני מבינה אותם. הם בנגוד לנשים, חיבים לצאת בבקר לעבודה. הם חיבים לטפל במשק הבית, להיות בהריון, ללדת, להחליף חיתולים, לכבס אותם, לתלות אותם, סליחה נגררתי והגזמתי, זה היה בימים הרחוקים ההם, היום החיתולים סתם נזרקים לפח. וראה זה פלא, אפילו ככה הם לא הסכימו להשתתף בחברותא., לא נורא, התגברנו על המכשלה הלא גדולה.) איפה היתי כן, החברותא קבלה את כל החלטותיה יחד, החל בחומר הנלמד ועד לטיול שנתי שהתקיים כל שנה  נסינו שיהיה מתאים לחומר הנלמד והכיבוד. כן על הכיבוד היתה סגולה אחראית והיה לה יומן מסודר, שם היה מצוין מי מהחברות מביאה את הכיבוד באותו שבוע.כך זה נמשך כאמור 10 שנים ואז חלה אישי ואי אפשר היה לקיים את החברותא בביתי והן המשיכו אותה בית אחת החברות, בכל פעם בביתה של חברה אחרת. אני לא יכלתי לצאת מהבית ורק פעם אחת נסעתי והשתתפתי בחברותא.

מאז היתה סגולה נוהגת לבא לתל-אביב לפרקים והינו נפגשות לרב יחד עם חברה או שתיים בבית קפה, אחת לאיזה זמן. בטלפון הינו משוחחות לעתים קרובות והיא היתה בעין בוחנת ובלב דואג מתעניינת במשפחתי ובעקר בתחום היצירה שלי. דאגה להכין עבורי מעין השקה לספר שירי האחרון בין חברותינו ושמחה כמו בשמחה של לידת תינוק
לחברה. בימים אלה שאני שקועה בעבודה על הוצאה לאור של ספרי, הרומן ההיסטורי תנכ"י, היתה מתעניינת לפחות פעם בשבוע,  לדעת באיזה שלב נמצא הספר. כל כך חיכתה לו. היא קראה אותו לפני זמן עדין בהיותו בוסר לפני עריכה, ואהבה אותו כל כך. חבל, המפלצת דאגה לכך שלא תזכה לאחוז אותו בידיה האמונות.

   סגולה כשהגיע לגיל תשעים, הרופא מצא שבריאותה אינה מה שהיתה וציוה עליה תרופות ושהיה של עובד/ת במשך לפחות הלילה, אסור היה לה להשאר לבד.  אבל הביטוח הלאומי לא חשב כך ורצה ממנה ניירות  וכל  מני אסמכתאות ועוד ועוד ובכל אלה עמדה סגולה יפה יחד עם משפחתה והמציאו לביטוח הלאומי כל מה שלבו חפץ. היא נסתה להעסיק באופן פרטי אשה שתשן אצלה בבית, אבל לנוכח הגזל של האנשים האלה, לא ראתה זאת בעין טובה והחליטה שאין צורך באשה גזלנית, (האם משהו מכם יודע מה מחיר השמרטפית/ף). טוב תמיד היתה אמיצה כל כך וכל השנים והיו אלו שנים רבות מאד שעבדה כעובדת סוציאלי  והיתה אפילו המפקחת של העובדים הסוציאליים ואחר כך כשמלאו ימיה והיתה אמורה לעזוב את העבודה בגלל הגיל, עבדה בבית ספר כיועצת  כמעט בהתנדבות. כמעט עד יום מותה, היה לה יום בשבוע, שעבדה בהתנדבות במקום עבודה לאנשים עם מוגבלויות. היא שתרמה כל כך הרבה לחברה, ממנה דרשו ניירות ועוד ניירות הר של ניירת. אבל הרי היא כבר בגיל שאין צורך בנייר, כדי לקבל עובד, שיעזור לה לעבור את ימי הזקנה בטוב.

ואז הגדילה המפלצת ומה עשתה? פתאום הגיע מכתב,

איבדנו את התיק שלך.

המשפחה כל כך חששה, החליטו להעביר אותה לבית אבות טוב, קרוב אליהם ושם ישלמו הון, אבל יהיו בטוחים בטפול הטוב והמסור, כפי שמגיע לה לסגולה, ולכל אדם באשר הוא אדם.

אלא שסגולה לא אהבה את המעבר, שמחה רק להיות קרובה למשפחה ולא התחברה למקום. אינני יודעת איך זה קרה לה כנראה פשוט לא התמצאה במקום החדש בתוך הבית עצמו נפלה ושברה מפרקתה. מזה לא קמה.

אחחחח איזה יופי, המפלצת לא הוציאה עליה פרוטה מיותרת.

אני מבינה שהמפלצת מאד שמחה על כך. היתה רוצה שעם כל אלה שסימו לשלם לה, ימצאו עצמם כך,
מוטלים ללא רוח חיים.

ואל תספרו לי כמה שטוב לנו שיש לנו את הביטוח הלאומי. זה נכון, האבות המיסדים דאגו לכך, אלא שאלה שנמצאים היום בראש, דואגים שיקרה להיפך. וכן אם תתחילו לתת לי דוגמאות כמה טוב לנו לעומת... אנא תנו דוגמאות מה קורה במדינות המפותחות, המגבילות לנו ולא מתחתינו.

זהו, רציתי לספר לכם קוראי היקרים/ות על חברתי סגולה שיכלה לחיות עוד, לשמח אותנו בנוכחותה, להתוות לנו את דרכינו בעת הצורך בידה הקלה, הבלתי נראית כמעט, אבל לא, המפלצת הצליחה מאד לחסל את הנפש הטובה.

סגולה איננה, יהי זכרה ברוך.