הסכין של אמי
ספר שירים חדש של ניצה פלד.
ספר השירים הרביעי של המשוררת.
בבואי היום לספר על ספר שיריה החדש "הסכין של אמי," שיצא לאור לפני מספר חדשים, בהוצאה לאור של פרדס הוצאה לאור, הרי שעלי לציין גלוי נאות, ניצה היא חברתי ולכן דעתי מראש תהיה משוחדת לאהבה את
הספר והשירים.
אני; מתבוננת בעיני רוחי בספר ומנסה לבנות לי איזה תרשים מתוכנו של הספר, אם בכלל אפשר דבר כזה, הרי שאני רואה בערך שהוא מחולק לשלוש חטיבות אשר הן משורשות ומתגלגלות זו בזו.
והיו אלו מִסְפָּר שירים שדי בלבלו אותי כאשר רציתי לבחור אחד מהם, יצוגי ולא ידעתי באיזה מהם לבחור, אז כשיר
ראשון בחרתי בזה, ששם הספר כשורת הפתיחה של השיר, עמוד 8
* "הַסַּכִּין שֶׁל אִמִּי
הִתְגַּלְגֵּל לָאַשְׁפָּה
שָׁנִים אַחֲרֵי
שֶׁאִבְּדָה אֶת הַחַדּוּת."
באשפה, אין חפץ בו עוד. אותו חפץ שהיה חד ובחדותו הצליחה האם לעסוק בעבודות המטבח כמו לבתר, לחתוך,
בעצם בלעדיו אי אפשר להכין את הארוחות המזינות, הנה הוא כהה ומזכיר לה שחדות אחרת גם כן אבדה. חדות המחשבה? או חדות הזיכרון של האם. ומה, כמו הסכין באשפה, מה עם האם, והפחד הזה פן יקרה דבר מעין זה, חוזר
בשיר ללא כותרת מעמוד 11 * "סִלְחִי לִי, אִמָּא יְקָרָה,
אֲפִילּוּ אַתְּ כְּבָר מְאַבֶּדֶת שׁוּרָה
וַאֲנִי מְרִיחָה אֶת הַמָּוֶת מְשׁחַרְר לָךְ
לוּלָאָה אוֹ שְׁתַּיִם.
לְחַיִּים."
אבל כאן כמו במהפך, אבל הוא לא חד המהפך, כי הוא מתחיל לאבד שורה, השורה היא מהכתוב ואולי שוב משהו
גשמי כמו הסריגה שהאם מן הסתם עסקה בה ואז מתחיל הכל להתקדם ולהתיצב מול הדבר עצמו, הוא המות המפחיד
בעצם קיומו, אבל המשוררת משחררת מעט ושוב מחזירה אל הגשמי הרך יותר, האם מאבדת רק לולאות בסריגה ויש
מי שיחשוב על הלולאות מחשבות אחרות.
מכאן לוקחת אותנו ניצה פלד אל צלע אחרת במשפחה, שגם אליה היא מתיחסת יותר משיר אחד, הבת. עמוד 24 *
"מֵחֶדֶר לְחֶדֶר נָדַדְנוּ עִם הַשֵּנָה,
הִשְׁאַרְתְּ בַּסְּדִינִים נִיחוֹחַ אֳרָנִים.
בַּת שֶׁלִּי, יַלְדָּה,חַכִּי לִי,
אֶצְלֵךְ הָעֵצִים מְמַהֳרִים לִצְמֹחַ
לְהָרִיחַ אִתָּךְ עֲנָנִים.
התמונה כל כך מוחשית לילות הנדודים משנה, כאשר התינוקת איננה רגועה והשינה ממנה והלאה והאם מנסה
אולי להרגיע כשהיא לוקח אותה למיטה שלה וריחה של התינוקת משכר ונשאר ומרחף בכלי המיטות, ריח נפלא של
ארנים המביאים אותנו אל הצמיחה של התינוקת והאם מופתעת מהגדילה הממהרת וכבר האם מאחור מבקשת רגע,
רגע, כדי להשיג, אבל היא יודעת שלעולם כבר לא תשיג כך דרכו של הטבע.
כנראה שחטאתי בחטא החפזון שאם לא כן היתי מספרת על השיר "שיר אהבה" לפני השיר על הבת, כי הרי
מקדם באה האהבה אחר כך בדרך הטבע באה הבת. עמוד 48
"שיר אהבה"
נָכוֹן שֶׁלֹּא דָּאַגְנוּ
לְבַטֵּחַ אֶת הַבַּיִת
מִפְּנֵי רַעַשׁ וּזְרָמִים
אֲבָל הִנַּחְתָּ רַקֶּפֶת וְרֻדָּה
עַל חַלּוֹן נְקֻדָּה שֶׁל חֵן וְחֶסֶד וְשֶׁל רַחֲמִים.
ואני אעשה חסד עם עצמי ניצה והקוראים ולא אומר מילה, כי היא תהיה מיותרת לאחר קריאת השיר.
ומאחר ובעמוד הבא 49 השיר תירס כל כך מגרה כמו להשלים מסגרתו של בית, משפחה אביא אותו "תירס"
הַזְּמַן מְגַרְגֵּר קִלְחֵי אֲהָבוֹת גְּדוֹלוֹת, אַחַר כָּךְ מַצְהִיבִים.
אָז יְלָדִים גְדֵלִים עַל מַצָּעִים נִדָּפִים
כְּמוֹ זְרָעִים שֶֹל סַבְיוֹן
שֶׁתְּוּליִים בָּרוּחַ.
כְּמוֹ שַׁמֶּנֶת עַל מְחִית
תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.
מכאן ברשותכם אעבור אל המילה ואפתח בשיר ללא כותרת עמוד 37 * מִלָּה הִיא רַק דְּלַעַת.
גַּרְעִינִים לְפִצּוּחַ קְלִפָּה קָשָׁה.
מִלָּה הִיא רַק דְּלַעַת.
מָזוֹן, מַסֵּכָה אוֹ כְּלִי הַקָּשָׁה.
מִלָּה הִיא רַק דְּלַעַת.
עָד חֲצוֹת הִיא נִרְתָּמָת לְמַלֵּא בַּקָשָׁה.
המילה בשביל ניצה היא עמוד יכין ובעז עליו נשענים החיים. המילה באה וחוזרת בשירים והיא מנסה לראות ולבחון
את המילה שהיא בעצם לא משהו פיזי, אבל הופכת לכזו בגלל ובעקבות השמוש שלנו כבני אדם במילה, ההופכת למעין
מכשיר שהוא רוחני עקרונית, אבל כל כך חשוב בהוויתנו כבני אדם, עד שהמלה הפכה לעצם, למשהו כמעט פיזי. אבל כאן בשיר זה היא אף יותר מזה, היא יכולה להיות גם ההופכת חלום, דמיון, שמהאגדות לממשות בחיים. כוחה
הגדול של המלה. המלה והאירגון של המלים והפיכתם לשירים, כל כך יפים, הביאו את מחליטי החלטות חלוקת
הפרסים, להעניק לניצה פלד מספר פרסים על עבודתה זו: מילות יחס, ספרית פועלים 1989 זכה בפרס אקו"ם. נ נ נח,
תמוז-אגודת הסופרים 1995 -זכה בפרס ע"ש שאול טשרניחובסקי.
ועלי לבחור מתוך מכמני השירים על המילים שהרשימו אותי במיוחד, אודה קשה לי לא לבחור בשיר זה על פני חברו,
יש צורך באיזמל, או סכין של אמא, כדי לחתוך בעדינות ולא לפגוע בשיר אותו לא בחרתי. * הֶחְרַשְׁתִּי,
גַּם צֶמֶד סוּסִים לֹא יַצְלִיחַ לָשֵׂאת
עַל אַדְמַת הַטְּרָשִׁים הַזֹּאת
אוֹתִיּוֹת נִשְׁבָּרוֹת כְּמוֹ גַּלְגַּלִּים.
אָז סַע וְקַח אֶת הַשְּׁתִיקוֹת,
אֲנִי אֶשְׁמֹר בֵּין הַחֵךְ לַלָּשׁוֹן ובשיר הזה בכלל יש את ניחוח העבר הקרוב, כאשר היה צורך לעשות משהו באדמת הטרשים הזאת ולא רק האמא
אדמה בעצמה אלא גם המלים שהיו זרות לרב הדוברים, שלא יכלו לדבר אלא לרתם סוסים, כדי לנסות ולהדביק את
המלים שמזמן אותיותיהן לא חוברו והן כמו אדמת הטרשים שיש להפיק ממנה משהו, כך גם מהאותיות והן לא קלות,
הן נשברות, לכן יש את השתיקות.
והשתיקות של מי הן? כמובן של המשוררת, העומדת בכל הקשי הזה. וכשאני חושבת על ניצה המנקדת ורואה עד מה יכולות להיות שתיקות של משורר, אם היא לא תבוא לעזרתו ותנקד את
רעיונו, את שירו. וכל אותן מילים רבות ולא רק בשפת עבר, אלא שהיא חיבת להפוך אותן מלעז לשפת עבר במפעל
התרגום הגדול שהיא מצויה בו.
אלא שכאן אני מבקשת להביא רק את הטעימה מתוך השירים שבספרה זה ואולי אפשר לסכם בשיר מעמוד 42
בית
סְפָרִים, שְׁבָרִים וּפֵרוּרִים
תְּכוּלַת מְכוּלָה אַחַת, בַּיִת.
עַל הָרִצְפָּה פֹּה לְיָדִי
עֲלֵה שַׁלֶּכֶת יָבֵשׁ
אֲנִי שּׁוֹמֶרֶת,
תּוּכַל לָבוֹא וְלִרְאוּת
אוֹתִי מְשׁוֹרֶרֶת.
ביליתי נהדר עם השירים שלך ניצה, מקוה שהקוראים גם הם יהנו. ר. מיפו
|