כותרות TheMarker >
    ';

    היום שהיה

    בלוג אינפורמטיבי בעיקר, מבחר נושאים מכל העולם, וגם קצת מפרי עטי..

    0

    תמונות בשחור לבן

    23 תגובות   יום שלישי, 17/11/15, 12:56

     

    השבוע חיפשתי תמונה מסוימת בתיבת התמונות שלי, כן, תיבה, אמנם אני קצת מקנאה באנשים שמחזיקים את התמונות שלהם מסודרות יפה באלבום, גם במחשב, אבל מצד שני, אני אוהבת מדי פעם להחזיק אותן ביד ולחוש את המצבים שתמונה זו מעבירה בי. 
     
    אני אוהבת במיוחד את התמונות בשחור לבן, תמונות שמעוררות בי געגוע ילדות, זמנים שלא יחזרו, לטוב ולרע, אבל בכל תמונה שמביטה בה יכולה להחיות בזיכרוני את אותן התקופות וגם את מה שהרגשתי אז. ובין מבט למבט וחיוך נוסטלגי, הגעתי לתמונות של סבתא רבתא שלי מצד אימי וברגע שלקחתי את תמונתה בידי.. התחלתי לצחוק בקול רם. לסבתא הזו, כולם קראו "סבתא גיטל". סבתא גיטל הייתה אשה לא שגרתית למדי. היא נולדה באוקראינה, התאלמנה בגיל צעיר, בעלה ההרפתקן נהרג בעת שניסה לטפס על הר תלול במיוחד. וכך קרה שבגיל צעיר ועם ילדה קטנה, היגרה לדרום אמריקה ולא התחתנה שנית.
    סבתא גיטל הייתה אשה מאוד מוזרה. תמיד חמורת סבר, יקית כזו, זועפת רוב הזמן, גבות באלכסון כזהצעקה, ומתחת לגבות זוג עיניים מאחורי משקפיים עבות זכוכית, אשר הכפילו את גודלן בצורה מפחידה ומצחיקה כאחד.
     
    האשה הזו תמיד הכתיבה למשפחה מה לעשות וסובבה את כולם על אצבעה הקטנה. אני זוכרת שכאשר היינו מחכים לה בבית כאורחת, המבוגרים היו מתכנסים לאספת חירום. היה מתח בלתי נסבל. כולם דיברו בלחש והתווכחו בינם, התאימו גרסאות וכו`. ובשעה המיועדת כשהוד מלכותה הייתה צריכה להגיע, השתרע שקט מוחלט בבית, ואם אנחנו הילדים צחקנו או עשינו רעש, ישר היו נוזפים בנו: "שששש לחדר מיד! סבתא גיטל צריכה להגיע!" אז היינו מבטיחים שלא נרעיש וישבנו עם המבוגרים בתנוחה קפואה. המתח עלה מדקה לדקה. כל כמה רגעים היה קם איזה מבוגר, מצמיד את אוזנו לדלת הכניסה ומניד בראשו: "לא, לא שומעים כלום, עוד לא", למרות שכולם ידעו שהיא מאוד דייקנית ולא תאחר או תקדים בדקה. ואז כשהמלכה הגיעה, כל המשפחה עמדה בתור כדי לברך אותה, בלי נשיקות, כי היא לא אהבה זאת.
     
    לאט לאט המתח הפשיר, אני ואחי חזרנו למשחקינו בחדר, המבוגרים ישבו בסלון ושוחחו והכל נראה רגיל לחלוטין. ואז זה היה מגיע. הטורים היו עולים בהדרגה, ערבוביה  של קולות וצעקות, ואז קירות הבית רעדו מאחת התפרצויות הזעם של סבתא גיטל וזה כלל תמיד, השלכת כוסות לרצפה ונפוצתן מצידה. ( רק כעבור מספר שנים קלטתי למה דודה אסתר הייתה מביאה לנו תמיד כמויות עצומות של כוסות).
     
     זה היה ריטואל ידוע מראש. הייתי בערך בגיל 4 ומוחי הצעיר לא הצליח לעמוד על קנקנה. רק ידעתי שצריך לפחד ממנה לאור העובדות.
    וכך קרה שבאחד הביקורים שלה, אני חושבת שזה היה באיזה יומולדת לאחד מבני המשפחה, שבאופן מוזר ויוצא דופן, עבר חלק מאוד, ללא ניפוץ כוסות, עד שקיבלתי את הרעיון הלא מוצלח: לנשק את סבתא גיטל. חשבתי משום מה שזה אמור לשמח אותה, או אולי רציתי לתת לה פרס על התנהגותה הטובה הפעם. לכן חשבתי במוחי הילדותי שהנשיקה צריכה להיות עוצמתית במיוחד.
     
     
    זכור לי כאילו זה היה אתמול. סבתא גיטל ישבה בכיסא  נמוך מיוחד שהיה מיועד רק לה בגלל בעיות בגב. אני עמדתי באמצע הסלון כשעלה הרעיון במוחי, אבל במקום לגשת אליה בצעדים רגילים ולנשק אותה, משום מה עשיתי רוורס עד קצה הקיר ומשם זינקתי לעברה בריצה מטורפת. השור הזועם במיניאטורה. מעוצמת ההתנגשות הראש שלה דפק בקיר, רעש הבום, הקפיא את כל הבית. שתינו נשארנו המומות וקפואות לשניות ומבטה הזועם והחודר שיתק אותי. עיניים ענקיות מפחידות. לא יכולתי לזוז מהפחד.
    ואז, היא התחילה לצרוח: "תביאו את הסכין הגדולה! תביאו את הסכין הגדולה!". ואז אבא שלי רץ בהיסטריה והביא לה את הסכין. הכי גדולה שהייתה בבית.
     
    הייתי בטוחה שהסבתא הולכת לשחוט אותי והייתי מופתעת שאבא שלי עוזר לה! ואז התחלתי לבכות "סבתאא אל תהרגי אותי בבקשהה! זה היה ללא כוונה!" ואז רצתי והתחבאתי מתחת למיטה וכמעט היו צריכים להזעיק יחידת קומנדו כדי לחלץ אותי משם.
    באותם הזמנים, כאשר היו מקבלים מכה חזקה, היו מניחים סכין רחבה על המכה. מין תרופת סבתא. אבל אני בגילי הרך לא ידעתי זאת. אך היחידה שהצליחה לחלץ אותי משם, הייתה הפצועה עצמה, שבפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה גילתה צד אחר, בלתי מוכר מאשיותה. למרות בעיות הגב שלה, היא נשכבה ברצפה וניסתה לשדל אותי לצאת בחוש הומור לא שיגרתי: התחילה לספר לי בדיחות גסות. תתארו לעצמכם, בדיחות גסות לילדה בת 4 שלא הבינה כלום מהבדיחה. ממעמקי התת מיטה שמעתי את ההערות של המבוגרים: "היא ילדה קטנה! מה קרה לך סבתא?!" כולם חשבו שהמכה בראש השפיע על השיפוט שלה. אך מכיון שרק היא עצמה צחקה בקול מטורף, הצחוק שלה הפשיר את הפחד שלי ויצאתי משם בוכה, אבל הפעם מצחוק, ישר לזרועותיה המחבקות.
     
    כעבור כמה שנים הסבתא גיטל הזמינה אותי בחופשת הבית ספר לשהות אצלה כחודש. היא גרה בעיר מרוחקת כ-300 ק"מ מעירנו. כל המשפחה גיחכה להצעה זו והיו בטוחים שאני אסרב. אבל אני שמחתי מאוד. עד היום המיועד כל בני המשפחה ניסו לשכנע אותי לזנוח את הרעיון: "יהיה לך משעמם"
    "היא תצעק עלייך" "היא בת 70 ואת בת 7, מה יש לך לחפש שם?" וכו`
    אך אני רק התרגשתי מיום ליום בצפייה לאירוח הלא שיגרתי.

    דבר ראשון שעולה במוחי מהבית שלה, הוא שביל הגישה שהיה זרוע בצמחי רוזמרין. הייתי פוסעת שם וענן ניחוח משכר היה עוטף אותי. בתוך ביתה היה שעון עץ ישן ענק עם מטוטלות, שהיה צורך למשוך בהן כל 24 שעות ומאוד שמחתי כשסבתא גיטל נתנה לי את תפקיד המושכת בחוטים. הרגשתי שכל הזמן של היקום תלוי בידיים הקטנות שלי, כי השעון הזה לבש דמות אנושית בדמיון הפרוע שלי, כאילו הוא היחיד האחראי לקיום הזמן בעולם.
     
    שעון מלא נוכחות. מעבר לזה עברתי חודש מאוד ציורי. הסבתא גיטל הייתה לוקחת אותי להצגות באידיש, כמובן שלא הבנתי מילה, אז הנ"ל הייתה אומרת לי: "כשאני אצחק, תצחקי! וכשאני אבכה תבכי!" זה היה משעשע ביותר. לא פחות משעשע היה שבכל פעם שהלכנו לקנות משהו והמוצר היה יקר, הסבתא נהגה להזדקף, לנפח את חזה השופע, להכות בו אגרוף חזק ולהתרעם נגד המוכר: "אתה יודע מי אני?! אני הבת דודה של הפסנתרן רובינשטיין!! איך אתה מעז לא לעשות לי הנחה?!!" כמובן שזה היה שקר גס. נכון ששם משפחתה היה זהה לזה של הפסנתרן הדגול, אך חוץ מזה שום דבר גנטי לא קישר ביניהם. זה היה חלק משיגעון הגדלות שלה כנראה, כי היא האמינה בזה בלב שלם. 
     
    אז כך עברו הימים כהסבתא גיטל עוטפת אותי בפינוקים, מספרת לי סיפורים על מולדתה הישנה, קצת מפחידים לפעמים, אבל זה לא מנע ממני להנות, פה ושם אפילו נשיקה קטנה ואפילו פעם אחת במשך החודש הזה, לא כעסה או התפרצה עלי. הדבר היחיד שהעיק עלי כל יום לקראת הערב, היה כשהיינו הולכות לבקר את חברותיה הזקנות, המדברות רק אידיש. אבל לא זה מה שהציק לי, הציק לי שבדרך היינו עוברות דרך גן פסלים לבנים. הייתה לי משום מה פוביה לפסלים הענקיים האלו. הם שידרו לי משהו קודר וקר, השלמה עם גורל קפוא ועצוב ששום קסם לא יחזיר אותם לחיים. וכל פעם שעברתי משם עצמתי את עיניי חזק והלכתי על עיוור ונתתי לסבתא להוביל אותי. אך כשהיינו מגיעות לאחד הבתים של חברותיה, לבי התמלא שוב בצפייה ושמחה למראה הממתקים שהכינו לי המארחות. כמובן שלא הבנתי גם פה מילה, אבל לא השתעממתי, נהנתי לנחש על מה מדברים, וידעתי מתי דיברו עלי כי כולן הסתכלו עלי פתאום, וידעתי כאשר כל אחת מדברת על מכאוביה כי אז היו נאנחות "אויי אויי" וכל אחת הצביעה על הברך או הגב או איפה שהכאב שכן. לאחר כחצי שעה, כשהייתי מאבדת עניין בשיחותן, הייתי ניגשת לחלון הגדול, מסיתה את הווילון קצת כזה... מציצה בחצי עין על הפסלים שכל כך הפחידו אותי ותוהה מי האדם הרע שהפך אותם לכאלה.
     
    כאשר הורי באו לקחת אותי לאחר חודש התעצבתי מאוד, ובתור עונש להורים לא הסכמתי לספר להם כלום על שהותי שם. כולם כעסו עלי על שתיקתי הרועמת, כי הם היו צמאים להוציא ממני רכילות עסיסית על התפרצותיה  ומנהגיה הפחות מוכרים של סבתא גיטל, שזה מראה שלמרות הפחד הגדול ממנה, היא מילאה איזה צורך בכולם ולא תמיד ממניעים נעלים.
     
    ועד היום, בכל פעם שאני נתקלת בצמח רוזמרין, אני מריחה אותו, עוצמת עיניים ולבי מתמלא בגעגועים אליה ולזמנים ההם כשפסעתי בשביל ההוא בדרך לביתה.
    דרג את התוכן:

      תגובות (23)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/11/15 22:28:

      צטט: שרון קדם 2015-11-17 13:33:58

      נשמע כמו אחלה סבתא. מעניין אם זו הייתה יראת כבוד שהצטיירה אצלך כפחד, או שמא באמת פחדו ממנה.

      ולגבי אותן תמונות שחור-לבן, נראה שיש בהן הרבה יותר מחמישים גוונים של אפור.

       

      ולא יכולתי שלא להזכר בשיר הזה של יהודה עמיחי:

      “וכל הזמן רצים שליחים הלוך ושוב אל ילדותי

      כדי להביא משם דברים שהשארתי אותם או שכחתי,

      כמו מבית שעומד להיהרס,

      או כמו רובינזון קרוזו מן האונייה השוקעת לאט

      אל האי, כך אני מוציא מילדותי

      דברים וזיכרונות להמשך חיי".

      ------------------------------

      אני חושבת שממש פחדו ממנה, על פי שיחות שהיו לי עם משפחתי כאשר בגרתי. וגם כיבדו אותה כי היא הייתה אשה מאוד חכמה וידעה לפתור כמעט כל בעיה בדרכה המיוחדת. ואתה צודק לגבי הגוונים באפור!

       

      שיר מדהים! תודה שהבאת :)

       

        21/11/15 22:25:

      צטט: ~בועז22~ 2015-11-17 13:48:07

      גמני..., כלומר..., אוהב צילומים/ציורים בשחור-לבן. יש בהם אווירה אחרת. יש בהם משהו שקורא לצופה בהם להוסיף את הצבעים בעצמו. כמו הזיכרונות שלנו, בעצם. (:
      ----------------
      אתה צודק לגמרי, זו התחושה בדיוק :)
        21/11/15 22:25:

      צטט: רחלי בן-צור 2015-11-17 15:33:15

      איזה יופי של פוסט. איזה יופי של זכרונות יש לך מסבתא גיטל!
      -------------
      תודה רחלי יקרה, שמחה שאהבת :)
        21/11/15 22:24:

      צטט: איילתayeletא 2015-11-17 16:39:14

      נהדר כתבת את הגעגוע הזה לסבתא שלך..

      מצרפת צילום של רוזמרין  שצילמתי בשבילך וגם העברתי לשחור לבן.

      ''

       

      -------------

      וואווו......... תודה רבה! מקסים ביותר ושימח אותי :)

        21/11/15 22:23:

      צטט: זונות פוליטיות 2015-11-17 22:18:09

      ''

       

      -----------------

      חחחח לא כל כך דומה, אבל זועפת ככה :)

        21/11/15 22:22:

      צטט: שחר י 2015-11-17 22:57:16

      מקסים. הסיפור וגם הסבתא. ממש מנחית אותך באמצע החדר, כולם ישובים מסביב, והסבתא מגיע......
      -------------
      תודה שחר! ממש כך, אפילו ברגע הזה התמונה ברורה לי כאילו קרה זה אתמול :)
        21/11/15 22:21:

      צטט: הנץ דואה 2015-11-18 05:28:48

      כרגיל אצלך, סיפור מקסים, נעים ומרתק.
      ------------
      תודה נץ יקר, כיף לי מאוד שאהבת :)
        21/11/15 22:21:

      צטט: א ח א ב 2015-11-18 16:18:46

      ''
      הוספת תגובה

       

      זו קופסת הכלים של מלכה קוטיקוב מרפאת השיניים מסנט פטרבורג שעלתה לארץ ב1921 יחד עם בנה יעקב לימים עולמי , סבא שלי ז"ל. 

      ויש בה המון תמונות משפחתיות בשחור לבן מדורי דורות.

      זו למשל ...

       

      ''

       

      ---------------------

      וואוו, מרשים ביותר. אלה ממש אוצרות ריגשיים!

        21/11/15 22:20:

      צטט: עמנב 2015-11-20 17:52:46

      נהניתי לקרוא את סיפורך הרהוט ורווי ההומור. מעולם לא הכרתי סבא או סבתא, כולם מתו באירופה, ואילו את זכית להכיר סבתא רבתא - אשרייך, ועוד איזו סבתא רבתא! שבת שלום, עמוס.
      --------------
      נכון עמוס, באמת זכיתי, ולכן הגעגועים מובילים אותי להעלאות מדי פעם זכרונות גם בכתב. 
        21/11/15 22:18:

      צטט: shimenben 2015-11-21 16:03:09

      התמזל מזלך, גם בגלל האפשרות לבלות חודש שלם עם סבתך, וגם בגלל ההיכרות האחרת איתה משאר בני משפחתך....
      ------------------
      נכון בהחלט, אלו כמה מהזיכרונות שהכי כיף לי להיזכר :)
        21/11/15 22:16:

      צטט: נערת ליווי 2015-11-21 16:12:40

      כתבת מקסים.

      רוזמרין למשל אתו יש לי בעיה והתמונות של אחאב. לי יש קופסא מעץ שפעם היו בה תמונות ועכשיו עטים ושמונצעס בעיקר.

      והצילום שהוא הוסיף. אצלי סבתא של אמא שלי מונצחת בבגדים דומים נורא בתוך ספר סקיצות מגולף מעץ שעשה הבעל שלה. וכן. כמה ריחות יכולים להעלות זכרונות. ואפילו מראות שרגע לפני לא ממש וכרים שיש :)

      ---------------------

      נכון, ריחות מביאים זיכרונות והקשרים שאפילו שכחנו לפעמים. גם לי יש תמונות של סבתא כילדה וסבתא רבתא כצעירה, הן נראות קודרות כי אז היו ממעיטים לחייך (לא היו טיפולי שיניים כמו היום), וגם כי הן לא צבעוניות.

        21/11/15 16:12:

      כתבת מקסים.

      רוזמרין למשל אתו יש לי בעיה והתמונות של אחאב. לי יש קופסא מעץ שפעם היו בה תמונות ועכשיו עטים ושמונצעס בעיקר.

      והצילום שהוא הוסיף. אצלי סבתא של אמא שלי מונצחת בבגדים דומים נורא בתוך ספר סקיצות מגולף מעץ שעשה הבעל שלה. וכן. כמה ריחות יכולים להעלות זכרונות. ואפילו מראות שרגע לפני לא ממש וכרים שיש :)

        21/11/15 16:03:
      התמזל מזלך, גם בגלל האפשרות לבלות חודש שלם עם סבתך, וגם בגלל ההיכרות האחרת איתה משאר בני משפחתך....
        20/11/15 17:52:
      נהניתי לקרוא את סיפורך הרהוט ורווי ההומור. מעולם לא הכרתי סבא או סבתא, כולם מתו באירופה, ואילו את זכית להכיר סבתא רבתא - אשרייך, ועוד איזו סבתא רבתא! שבת שלום, עמוס.
        18/11/15 16:18:

      ''
      הוספת תגובה

       

      זו קופסת הכלים של מלכה קוטיקוב מרפאת השיניים מסנט פטרבורג שעלתה לארץ ב1921 יחד עם בנה יעקב לימים עולמי , סבא שלי ז"ל. 

      ויש בה המון תמונות משפחתיות בשחור לבן מדורי דורות.

      זו למשל ...

       

      ''

        18/11/15 08:02:
      כיופי של זיכרון וכתיבה משובחת. אין כמו ריח חריף, לעורר את בלוטות ההיזכרות והכתיבה :)
        18/11/15 05:28:
      כרגיל אצלך, סיפור מקסים, נעים ומרתק.
        17/11/15 22:57:
      מקסים. הסיפור וגם הסבתא. ממש מנחית אותך באמצע החדר, כולם ישובים מסביב, והסבתא מגיע......
        17/11/15 22:18:

      ''

        17/11/15 16:39:

      נהדר כתבת את הגעגוע הזה לסבתא שלך..

      מצרפת צילום של רוזמרין  שצילמתי בשבילך וגם העברתי לשחור לבן.

      ''

        17/11/15 15:33:
      איזה יופי של פוסט. איזה יופי של זכרונות יש לך מסבתא גיטל!
        17/11/15 13:48:
      גמני..., כלומר..., אוהב צילומים/ציורים בשחור-לבן. יש בהם אווירה אחרת. יש בהם משהו שקורא לצופה בהם להוסיף את הצבעים בעצמו. כמו הזיכרונות שלנו, בעצם. (:
        17/11/15 13:33:

      נשמע כמו אחלה סבתא. מעניין אם זו הייתה יראת כבוד שהצטיירה אצלך כפחד, או שמא באמת פחדו ממנה.

      ולגבי אותן תמונות שחור-לבן, נראה שיש בהן הרבה יותר מחמישים גוונים של אפור.

       

      ולא יכולתי שלא להזכר בשיר הזה של יהודה עמיחי:

      “וכל הזמן רצים שליחים הלוך ושוב אל ילדותי

      כדי להביא משם דברים שהשארתי אותם או שכחתי,

      כמו מבית שעומד להיהרס,

      או כמו רובינזון קרוזו מן האונייה השוקעת לאט

      אל האי, כך אני מוציא מילדותי

      דברים וזיכרונות להמשך חיי".

       

      ארכיון

      פרופיל

      מיסיס הייד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין